ארכיונים עבור קטגוריה: יקבים

אזור כרם בן זמרה הוא האלדורדו של היקבים בישראל, שלא לומר משולש ברמודה. הגבולות שלו גמישים במיוחד, וכמות היבול האיכותי שאפשר לבצור בו מוגדרת אך ורק על ידי מחלקות השיווק של היקבים. מישהו אמר לי פעם  שאם כל תוויות אחורית, עליה מופיעות המילים 'כרם בן זמרה', הייתה מייצגת חצי קילו ענבים מכרם בן זמרה, שטחו של האזור היה כפול משטחה של מדינת ישראל.

רייזר, או פולאריס RZR, הוא רכב שטח חייתי במיוחד, שהמנוע שלו – 800 סמ"ק – פי שניים ממקסים , מטיס אותו די מהר לאזור ה-100 קמ"ש על הכביש. יחד עם המתלים הארוכים, המנוע הזה מאפשר לו לפרק לחתיכות גם את הקשות שבדרכים הצדדיות. איל מילס שטף את הרייזר האדום שלו באותו בוקר לכבוד הבן שבא לחופשה מהצבא, אבל לא התנגד ללכלך אותו שוב ולצאת איתי לסיור באזור הדמדומים הזה. מלך, כבר אמרתי?

רייזר בכרם בן זמרה

התחלנו בחלקת סוביניון בלאן וותיקה, שנבצרה לא מכבר. הקוטר של גזעי הגפנים הנטועות בה, מתקרב לקוטר של השוק שלי. בחלק הרחב. מהחלקה הזו מילס עושה את הסוביניון בלאן העשיר והפראי שטעמתי בפרק הקודם. המשכנו אל חלקת הגוורצטרמינר של מילס. אשכולות הענבים ורודים, חומים, מצומקים מעט, ומאוד מאוד טעימים, הסתתרו בין העלים, מתגוננים מהשמש, צוברים עוד סוכר וטעמים לפני הבציר המתקרב.

משם עלינו אל נקודה הגבוהה ביותר בשטח של איל, עם תצפית לאגם דלתון, להר מירון ולשורות האינסופיות של הכרמים הירוקים סביב, וירדנו, זורקים זנב בסיבובים, אל חלקת סירה צעירה ויפהפייה, שאיל מגדל באחד הערוצים. בין מטעי אפרסקים שופעים במיוחד לעצי תאנה בתחילת דרכם. גם בנסיעה הזו לא הצלחתי לעמוד על מימדיו האמיתיים של האזור, אולי הייתי עסוק מדי בלהחזיק חזק, אבל הסיבוב בין הכרמים שנראו כאילו מישהו העביר עליהם שטיפה לכבוד סוף השבוע, עזר לי להבין קצת יותר טוב את המבנה שלו.

במגרש החניה של יקב אדיר, כמה דקות דרומה מכרם בן זמרה, בצד השני של הכביש, כבר עמדו לא מעט רכבים. מטיילי סוף השבוע באו לקחת יין לפני שהם לוקחים את המפתחות לצימר וההוראות להפעלת הג'קוזי. חיפשתי את עדי, מנהלת מרכז המבקרים . 'היא לא נמצאת היום', אמרו לי. כשהלכתי לכיוון מקסים, כדי לחפש את המספר שלה באחת הרשימות, קלט אותי יוסי רוזנברג, המנכ"ל, והחזיר אותי פנימה, כדי לטעום יין באחת הפינות של מרכז המבקרים העמוס.

סוגר שבוע אדיר

2011 הוא הבציר השני שבו עושים שרדונה ביקב אדיר. ציפיתי לשרדונה עשיר ומלא, בסגנון החביב על האחים רוזנברג, אבל במקומו קיבלתי, יין נעים ומאוזן, בלי יותר מדי חבית על הראש, ועם ריחות נעימים של פרי ומינראלים. השיראז מ- 2010 היה מפציץ כבד, מהסוג שצריך גבינות קשות לצידו, והקברנה סוביניון מאותו בציר, בוסרי וקשה. יין שצריך עוד כמה שנות יישון, עד שנדע מה יש בו באמת.

מבציר 2009 טעמתי את אדיר A. בלנד אלגנטי ומורכב יחסית, של שיראז, קברנה סוביניון וקברנה פרנק, ואת פלאטו 2009, יין עשיר ומורכב שמבוסס על קברנה סוביניון וזקוק גם הוא לעוד כמה שנים מתחת לפקק. סגרתי את הטעימה עם גלידת עיזים של מחלבת אדיר, שנמזג עליה מעט פורט, ויצאתי הביתה.  אחרי שבוע בדרך, מאות קילומטרים ועשרות יינות, התחלתי להתגעגע.

יקב בהט, קיבוץ עין זיוון. צילום: יאיר גת

בהט יקב, בהט

ככל שהזמן עובר (אני כותב את הפוסט הזה שבועיים וחצי אחרי שיצאתי לדרך, והוא יסכם את חלקו השני של היום החמישי למסע), והחוויות מצטברות, הזיכרון מוצא לו דרכים לתייג את מה שקרה. צילום, כמה מילים בפנקס, משפט ששמעתי, תחושה שנשארה. מכל המרכיבים הללו, אני מנסה לערבב  סיפור שלא ירדים אותי בזמן שאני קורא אותו בפעם השלישית. מהביקור הקצר שלי ביקב בהט בעין זיוון, נשאר בעיקר מה שאמרה לי אחת המטעימות כשסיפרתי לה שהגעתי מהיקב השכן, פלטר:  'זה בכלל לא יקב בוטיק'. עצרתי אותה כי הייתה לי הרגשה שזה הולך להיות אפילו יותר מכוער. אגב, היא מכינה אספרסו מצויין.

מבחינה כמותית, יקב בהט הוא אפילו לא יקב בוטיק. 2500 הבקבוקים שנעשים בו בשנה, ממקמים אותו באזור הגראז'. לא תנחשו את זה בחיים לפי מרכז המבקרים המושקע שלו, עם הבר הארוך ומדפי העץ הכהים עמוסי הבקבוקים. כמה דקות לפני, הגיע ליקב אוטובוס עמוס תיירים ואני נכנסתי איתם אל חדר הייצור לשמוע, מפיו של עופר בהט, את ההסבר המתבקש על עשייית יין ולעמוד כמה דקות בחדר החביות הקטן. כשישבתי לטעום, הגיע עוד אוטובוס, הפעם מלא ישראלים שהניחו מרפקים על הבר, וצעקו זה לזה 'הלבן יותר טעים', ו-'תראה איך הוא מסובב את הכוס'. מצד אחד היה לי קצת קשה להתרכז, מצד שני, ראיתי במו עיני איך בפחות משעה, עוד מאה ועשרים אנשים קיבלו אינפורמציה בסיסית על יין, טעמו קצת, ואולי ייראו פחות מודאגים  בפעם הבאה בה יעמדו מול מבצעי ה- 3/4/5/6 במאה, או המלצר במסעדה.

גוורצטרמינר, יקב לוריא, ספסופה. צילום: יאיר גת

קלטו, הגוורצטרמינר של לוריא הגיע

היין הראשון שמוגש לטעימה בבהט הוא בלנד של שרדונה וסוביניון בלאן מבציר 2011. מזכיר לכם את הלבן של פלם?, אז זהו שלא. הכי לא בעולם. ביקב בהט עושים מהזנים הללו יין חצי יבש ללא שמץ חמיצות, שמזכיר יותר מכל מיץ ענבים מתוק. המבקרים, כך מסתבר מתים עליו ולכן מגישים להם אותו לפני האדומים, הקשים יותר: סנג'ובזה 2011 ירקרק, חמצמץ עם מבנה טוב שיכול להיות יין לא רע בכלל, ומרלו 2011 בשל לעייפה. בבסיס של שני האדומים, אפשר היה להרגיש את הפרי האיכותי של רמת הגולן, עכשיו צריך רק לעשות ממנו יין טוב.

גוורצטרמינר, יקב לוריא, ספסופה. צילום: יאיר גת

זו רק מעיכה קלה

על פי הדיווחים שהמשיכו לזרום, הגשם המשיך דרומה, ואני הייתי חייב להתקדם יותר מהר ממנו. גידי סיידא מיקב לוריא, התקשר. 'קולטים גוורצטרמינר', הוא אמר. 'בוא'. חציתי שוב את העמק הלח ועליתי, כל הדרך לספסופה. לפני כשנתיים ביקרתי בלוריא בפעם הראשונה. את היין, מהכרמים של משפחת סיידא, (על פי השמועות יש יננים שמוכנים ללכת מכות בשבילם) , גידי עשה אז עם הציוד של יקב אור הגנוז. את הסטייקים, אכלנו בסוכה, באמצע כרם יפהפה כשהשמש שוקעת מאחורי הר מירון ומאירה את העולם בחום-ורוד. צבע של אשכולות גוורצטרמינר על הגפן.

מיץטרמינר

השנה, גידי קלט את הענבים בפעם הראשונה עם הציוד  שלו, ביקב שנבנה כחלק ממחסן לקירור פרי. יש בזה יתרון עצום, כי מהרגע שבו הגיעו ליקב, הענבים נשמרים בטמפרטורה נמוכה עד שיגיעו למיכל, המקורר היטב בפני עצמו. כל הקור הזה, מאפשר לגידי לשלוט בתסיסה ולשמר את הריחות והטעמים של הגוורצטרמינר – לטעמי, ענב היין הכי טעים לפני שעושים ממנו יין. המלגזה הסיעה מיכלי פלסטיק מלאים ענבים מקוררים, שנשפכו אל הסרט הנע. בורג הנירוסטה האכזר שבר את הקליפות, המסחטה סחטה והמיץ הירוק צהוב הועבר למיכל, כשאת כל ההמולה הזו, אופף הבושם הנעים של הגוורטרמינר. במשרד של בית האריזה אכלתי בגט עם שניצל בגודל זרוע של בוגר, שגם מרים משקולות. טל פלטר, הגיע מצפת לבדוק מה קורה עם הענבים שמשפחת סיידא מגדלת בשבילו. לא סיפרתי לו מה אומרים עליו השכנים ובכלל, השתדלתי לא להפריע.

בלי טעימות יין, ארוחות מפוארות מול השקיעה, או מאמצים לקידום מכירות, גידי סיידא ויוסף, אביו, נתנו לי להיות זבוב על הקיר, לכמה הרגעים הכי עמוסים, רועשים ומעניינים ביקב. יוסף שאל אם ארצה להגיע לבציר  לפנות הבוקר שלמחרת. גידי אמר שלא בטוח שהוא בעצמו יכול להגיע, יש לו ערב עם חברי הצוות שלו מהצבא. 'אתה תגיע', יוסף אמר ונרא היה שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אני, לעומת זאת, לא הייתי סגור על התוכניות שלי בכלל.

אל קיבוץ גונן, הגעתי בסביבות עשר בערב. הרבה אחרי חצות במונחים המקומיים. את האקלים יכולתי להרגיש משתנה בזמן הירידה מכיוון ווסט. הוא הפך להיות חם ולח הרבה יותר מאשר זה של הרמה. 'ערב טוב גת יאיר', נכתב על הפתק שהודבק לדלת הלובי של כפר הנופש 'נופי גונן'. 'נא ליצור קשר עם התורן, הוא יכוון אותך לבקתה'.

ארנבת, קיבוץ גונן, נופש גונן. צילום: יאיר גת

כמו ארנבת אחרי הגשם

יצרתי קשר עם התורן, בטלפון שמספרו צורף להודעה והוא כיוון אותי לבקתה, שהייתה גדולה עלי בכמה מספרים. גם משפחה של חמש נפשות תמצא אותה נוחה מאוד. גילוי נאות: הייתי אמור להגיע לגונן במסגרת גרעין נח"ל בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. אחרי שהייתי מעורב לכאורה בכמה מקרים על גבול הוונדליזם, הוחלט להיפטר מנוכחותי.  קיוויתי שאף אחד בקיבוץ לא זוכר את זה.

והנה הפתעה. מיהו מנכ"ל כפר הנופש, שבא לקבל את פני בחדר האוכל בזמן ארוחת הבוקר? לא אחר מאשר מאיר (כושי) לוי, שהיה מדריך שלי בימים ההם. לזכותו ייאמר שהוא הסתפק בזה שהוא 'זוכר אותי'. בסיומה של ארוחת הבוקר רבת האפשרויות, הוא הפגיש אותי עם יוסי והתוכנה שלו. בגונן הבינו שצימר זה לא מספיק ושהמשפחות שמגיעות רוצות גם לטייל קצת באזור. בשבילן פיתחו את המערכת הזו. יוסי היה שם קודם.

טל פלטר, יקב פלטר, קיבוץ עין זיוון. צילום: יאיר גת

עוד יום במשרד של פלטר

חצי שעה עם האיש ועם מערכת המולטימדיה שלו, שכוללת, סרטים, תמונות, מפות וסיפורי דרך, ואתם מסודרים ליום טיול באזור לפי, ההעדפות שלכם. נתקעתם בדרך? אתם לא בטוחים אם הזוויתן זה ימינה או שמאלה? טלפון ליוסי וגם ההתלבטות הזו מאחוריכם. יכול להיות שאם הייתי מתייעץ איתו לפני שיצאתי למסע הזה, ומבקש ממנו לבנות לי מסלול יקבים, הייתי חוסך מאות קילומטרים וגם מגיע ליותר מקומות שווים.

כשסיימתי לארוז, התחיל לרדת גשם. לגשם הראשון ברמת הגולן יש ריח של אבק ושל אדמה רטובה אבל יותר מכל יש לו ריח של פחד. עם כל הכבוד לצמיגים החדשים והבלמים המתחשבים של מקסים, לא הייתי בטוח איך הוא יתנהג על הדרכים, שצברו אבק במשך כל הקיץ, ובטח הפכו למשטח החלקה. חיכיתי להפסקה בגשם, צילמתי את הארנבת הקטנה שהציצה בין השיחים, ליד הבקתה, ויצאתי  לדרך אל יקב פלטר שבקיבוץ עין זיוון.

לשמחתי, הכבישים היו יבשים כשעליתי לכיוון הקיבוץ. ברחבת הכניסה ליקב פגשתי את טל פלטר, באמצע העבודה. שוטף את אחת המכונות. 'השנה', הוא אומר, 'כל הזנים הבשילו כמעט באותו זמן', מה שאומר שהעבודה ביקב הרבה יותר לחוצה מאשר בשנים שבהן כל זן לוקח את הזמן שלו. שרון מאורטל התקשרה, שאלה אם המפתח לחדר אצלי. הוא היה. הנה סידרתי לעצמי עוד עצירה קטנה בדרך, כדי להחזיר אותו. לא נורא, זה עניין של כמה דקות.

 יקב פלטר, קיבוץ עין זיוון. צילום: יאיר גת

לפני שהזיזו

מרצ'לה, שנורא התנצלה על כך שהיא חדשה ביקב, עשתה לי את הסיבוב המתבקש. היא מזגה מהמיכל סוביניון בלאן, עדין שהזכיר לי מאוד את היין המוכן של היקב. 'זה מה שיש בפרי', טל אמר לי אחר כך, 'וזה מה שמגיע ליין'. השרדונה התוסס היה טרופי ועשיר ופטיט סירה שנגנב מהחבית כמעט העיף לי את הראש מרוב עושר ועוצמה.  ליד הגבינות המאוד טעימות של ענבר פלטר, שנעשות מחלב של עיזים הגדלות ליד היקב, טעמנו יינות מוכנים:  סוביניון בלאן 2011 שהמשיך את הקו העדין של מה שהיה במיכל, ושרדונה 2011 ללא חבית, שעשוי מענבי רמת הגולן, הרי ירושלים ומצפה רמון, עם ריחות מי ורדים או אשכולית אדומה, וחמיצות נעימה.

שנין בלאן 2010 שהיה תשעה חודשים בחבית, התגלה כנעים ביותר, עם הרבה ריחות של עשבי תיבול, מלון ועשן. טל אומר שהשנין 'יודע להתנהג טוב באזורים חמים', אולם ההפתעה הלבנה הגדולה, הייתה סמיון מבציר 2005 שהתיישן כמו גדול. ריחות של דבש וריבת תפוזים, חמיצות ששרדה את השנים, טעמים מורכבים והרגשה שיש לו עוד לאן ללכת. טל נפרד מאיתנו, היה חייב לזוז,  ומרצ'לה מזגה לי עוד כמה אדומים בניהם פטי ורדו מפלצתי מבציר 2010 ושיראז גרנאש רך ונעים מודל 2008. את פלטר I 2008, יין הדגל של היקב, אני מודה שלא הצלחתי להבין ביום השקתו. הפעם הוא נראה לי הרבה יותר מוצלח. יין מעודן ומורכב, שמי אוהב את היינות המעודנים והמורכבים יותר של היקב, יאהב אותו מאוד.

מישהו שלח  למרצ'לה הודעה שיורד גשם בשעל, והיא עדכנה אותי. נפרדתי במהירות ויצאתי לדרך כדי שהגשם לא יתפוס אותי. הייתי צריך עוד להחזיר את המפתחות לשרון באורטל. אבל לפני הכול, בהחלטה של רגע, נכנסתי ליקב בהט. אם אני כבר בעין זיוון.

לא אתעכב יותר מדי זמן עם התשובה. כן, נמצא הויונייה המוצדק בישראל' עושים אותו ביקב אורטל ונתקלתי בו לראשונה לפני מספר חודשים באירוע במתחם ווסט. היה זה בסיומו של סיור עיתנואים ובלוגרים, שנערך בפורמט המזעזע:  'רמת הגולן הקלאסית בשמונה שעות, פלוס נאום של השר לפיתוח הנגב והגליל'. לצד הפילזנר של 'בזלת הגולן', הויונייה 2011 של יקב אורטל, היה הדבר הכי טעים ששמתי בפה באותו יום. כדי להגיע אליו בפעם השנייה הייתי צריך לקום אחרי הקפה באליאלי ביירות- ג'יש, ולרכב כמעט שעה. האם רציתי לעשות את זה? לא ממש. ניסיתי לדחות למחר, אבל הצד השני לא היה מוכן לשמוע על אופציה כזו. 'תשמעו מה נעשה', אמרתי  בסוף, 'אני עולה לאורטל, בתנאי שאתם מסדרים לי מקלחת ומקום לשים את הראש לפני שאני מתחיל לדבר אתכם בכלל'. אף אחד לא באמת התרגש מזה שנהייתי דיווה.  היקב הוא חלק מהפעילות התיירותית של הקיבוץ, ותוך דקה, נמצא לי חדר. אז קיללתי קצת, ויצאתי לדרך.

יקב אורטל, קיבוץ אורטל. צילום: יאיר גת

התשובה בכיוון החץ

למרות העייפות, הצלחתי ליהנות. שוב. העלייה לרמת הגולן היא אחת הדרכים הכי יפות בישראל ואחר הצהריים יש בה גם משהו נוגע ללב. בכניסה לקיבוץ, פגשתי את אילן זעפרני, היינן ואיתי להט, היועץ הבלתי נלאה, שליוו אותי, כמובטח, אל חדר האירוח. קוביית מגורים קיבוצית סטנדרטית, בלי יותר מדי פינוקים, שפונה לחצר ירוקה ומוצלת. אחרי מקלחת ומנוחה (טוב,לא באמת הצלחתי לישון. במקום זה, עניתי למיילים, בדקתי כמה גולשים היו כאן, והעליתי תמונות לאינסטגרם), שמתי את המפתחות בכיס וחזרתי ליקב. נעלתי את הקטנוע במחסן, עליתי לרכב של אילן ויצאנו לסייר באזור, קצת אחרי השקיעה.

תל שיפון, רמת הגולן. צילום: יאיר גת

מה שרואים מתל שיפון

הנוף מהפסגה של תל שיפון – יש שתיים אבל אל תקשו עלי עם העניין הזה, היה שווה את  הנסיעה. ביום בהיר אפשר לראות ממנו עד קצה הרמה. וגם בימים פחות בהירים. פעם חשבו שעל תל שיפון צומח שיפון. אף אחד לא רצה  לעשות שם וויסקי. רק להקים אתר הנצחה, תוכנית שלא קיבלה אישור, כדי לא לפגוע בדגן הנדיר. ככה זה ברמה, כמעט כל מקום יפה ראוי שיקימו בו אנדרטה. אחרי מחקרים ארוכים, התברר שאין ולא היה אפילו גבעול אחד של שיפון על התל ולשמחת כולם, התקבל האישור להקמת אתר הזיכרון. מה שכן צומח שם, אלו  גפני קברנה סוביניון פראיות, שאיתי מת לעשות מהן יין ואילן מעדיף לא להתעסק איתן. בגלל הנחשים שמסתובבים על התל. עדרי סוסים גדולים רועים בין האלונים במישורים שממזרח לקיבוץ. רק בעזרתם, אילן אמר כשעברנו לידם, אפשר לרעות את עדרי הבקר של הקיבוץ. הוא יודע. לפני שעבר לענף היין, הוא היה קאובוי .

קיבוץ אורטל. צילום: יאיר גת

אחר צהריים בקיבוץ

יקב אורטל, קיבוץ אורטל. צילום: יאיר גת

האדומים של אורטל

בחושך אנחנו חוזרים אל חדר האוכל של הקיבוץ. 'איפה הקופה רושמת?' אני שואל אחרי הקפה. אין שם דבר כזה. מהבחינה הזו, אורטל הוא קיבוץ כמו שהיה פעם. יכולתו, צרכיו וכל זה. אחרי ארוחת הערב, ישבנו לטעום יין. שלושה אדומים עושים ביקב, מכרמים של הקיבוץ, שניטעו וטופחו עבור יקבי רמת הגולן: מרלו, סירה ובלנד של השניים בשם תל שיפון. הבלנד מבציר 2010 טרם התחבר לטעמי, יש בו המון דברים טובים שרק אחרי עוד זמן בבקבוק, נדע אם הם עובדים ביחד. הסירה מאותו בציר מרשים מאוד. הוא יודע להיות עשיר בטעמים, בשרני ומפולפל אבל להישאר רזה וחד, ואילו המרלו ירקרק ונעים, עם ריחות של עלים יבשים, וחמיצות טובה. יש בריכוז של האדומים הללו משהו שמאוד מזכיר את אלה של יקבי רמת הגולן, רק עם הרבה מאוד נשמה.

ונעבור אל חתן השמחה. ויונייה 2011, יין מהסוג שכל יקב היה חולם שיהיה לו. איכותי, יוצא דופן, מרשים.  יין שהתכונות שלו ישליכו על כל היינות של היקב ושיפתח בפניו את דלתות המסעדות והחנויות. הוא בהיר מאוד, הריחות והטעמים שלו מאוזנים להפליא. עשן, מינראלים, מלון ואפרסק, משולבים עד שכמעט אי אפשר להפריד בניהם, והעיקר: הוא מאוד מאוד טעים. אחרי לא מעט יינות עציים מדי, מיימיים מדי או סתם חסרי אופי, יש לנו סוף סוף ויונייה מוצדק. יצאתי מאורטל בחושך, בדרך לקיבוץ גונן. הרוס אך מרוצה. לא היה לי מושג כמה מעט זמן יעבור עד שאגיע לשם שוב.

יקב 3 גפנים, רמות נפתלי. צילום: יאיר גת

3 גפנים. 2 מיכלים. 1 מקרר

הפגישה עם יוסי בן ברק ביקב 3 גפנים שברמות נפתלי, הייתה מספר 3 באותו יום והגעתי אליה ב-3 רבעי שעה איחור. אני מקווה שיוסי סלח לי.את כל התיאומים עשיתי מתחת לשמש, בכרם עלמה ובהסתמך על הזיכרון שלי, איחרתי רק רבע שעה. כנראה שלקחתי על עצמי קצת יותר מדי לבוקר אחד. אחרי שלב ההתנצלויות, יוסי מזג לי ויונייה מהבציר הנוכחי, היישר מתוך מיכל התסיסה. בעיצומו של התהליך, היה לו ריח של תפוח ירוק וטעם חמצמץ נושך. הויונייה מבציר 2011 , היה חמצמץ ונעים ולריחות הפרי שלו, הצטרף עישון קל.

יקב 3 גפנים, רמות נפתלי. צילום: יאיר גת

תסיסה בלבן

ארבעת אלפים בקבוקים יוסי עושה ביקב הצנוע שלו, בזמן שהוא לא מגדל ענבים עבור יקבים אחרים, פלטר למשל (אל דאגה, אם הוא מופיע במערכה הזו, יש סיכוי גבוה שהוא יירה באחת הבאות) . טעמנו כמה אדומים מבציר 2011 שנמצאים בחביות:  סירה מעודן, פרחוני  ובשל, ברברה עם ריחות ירקרקים שהזכירו לי קברנה סוביניון, חמיצות גבוהה, וסיומת ארוכה מתובלת, ומלבק עשיר ורך שיוסי שוקל להוסיף לו בהמשך חמישה עשר אחוזי סירה.

כרם יפתח, יקב 3 גפנים. צילום: יאיר גת

שלא יהיו אי הבנות

מהיינות המוכנים, הרשימו במיוחד ברברה 2010 יין עשיר בטעמי פרי, עם שפיץ של חמיצות, וקברנה סובניון 2009, קברנה גלילי מאוזן ומוצלח. אנצ'ו, הצלם של ישראל היום, הגיע כדי לקחת כמה תמונות שלי ושל מקסים בכרם, עבור הכתבות למהדורה המודפסת של 'מסע בין יקבים'. אחרי ששקלנו ופסלנו את כל האפשרויות בסביבת היקב, יוסי לקח את המפתח, עלה לרכב של הצלם והוביל אותנו אל הכרם שלו ליד קיבוץ יפתח.

היו לי לא מעט רגעים חמים במסע הזה. אלה שעברו עלי בכרם של יוסי, נכנסים בקלות לחמישיה המובילה. לא כולל הרכיבה האיטית והקופצנית הלוך וחזור בין השורות, כדי שהצלם יוכל לתפוס את הזווית הנכונה, ואת תחושת הדביליות הכרוכה בלהיות אובייקט מצטלם. יוסי היה המארח המושלם. בשיא הטבעיות הוא בחר את האשכולות שמצטלמים הכי יפה, עמד על זה שנצלם את השלטים עם שמות הזנים שהוא תלה בתחילת כל שורה, החזיק את הפלאש והצטלם עם מזמרה. הוא התייחס לאירוע כמו בעל בית שמארח צוות צילום של מגזין עיצוב, ואני מקווה שגם בתוצאות הסופיות אפשר יהיה לראות כמה יפה ומטופח הכרם שלו.

כרם יפתח, יקב 3 גפנים. צילום: יאיר גת

צלם מצלם צלם מצלם כרם

בסיומו של יום הדוגמנות, הזמין אותנו יוסי לארוחת צהריים במסעדת אלילאי ביירות, בכניסה המערבית לג'יש. אני די אוהב את המסעדה הזו, בעיקר את המנות הראשונות והסלטים. כל מה שקשור לבשר יכול קצת לאכזב, אפילו אם קוראים לו שיפוד כבש. כשסיימנו לאכול, השעה הייתה חמש וכל מה שרציתי לעשות זה להתקלח ולישון לילה אחד לפחות. אבל הבטחתי לאיתי להט שניפגש ביקב אורטל. כשהתקשרתי אליו כדי להתנצל, התברר לי שמבחינתו ביטול לא בא בחשבון. איך זה נגמר? ברכיבה מסוייטת לרמת הגולן, שתפתח את הפוסט הבא.

בעולם אידיאלי, עיתונאים לא אמורים להתיידד עם האנשים שהם כותבים עליהם. אנשי מקצוע צריכים לשמור מרחק, להימנע מעניינים אישיים. הקשר שלי עם אסף פז, הוא מבחינתי הוכחה לזה שלא חייבים לחיות בעולם אידיאלי.  נכון, יוצא לי לכתוב לא מעט על דברים שהוא עושה בבנימינה או בויתקין, אם אני טועה הוא תמיד יודע לתקן, אבל בדרך כלל אני נהנה לפגוש אותו גם כשאין כוס יין על השולחן ואשת יחסי ציבור עם 'כל החומר שאתם צריכים', ביציאה'. כשהוא התקשר אלי  בבוקר היום השלישי למסע והציע פגישה בכרם עלמה, לא יכולתי לסרב. כמו שאמר גנדי (זאבי לא מהטמה): 'כשחברים קוראים אז באים'.

סאן יאנג מקסים 400, כרם עלמה, צילום: יאיר גת

מקסים בכרם עלמה

'אתה יורד בערוץ של נחל דישון ועולה בצד השני. מימין תראה חוות לולים, ואז באמצע העיקול יש כניסה לדרך עפר. תעלה עליה וסע עד הסוף'. אחרי שלושה ימים על הכביש, התרגלתי לסוג כזה של הוראות. דישון, לולים, עיקול. כשפניתי לדרך העפר כבר ראיתי את הרכב של אסף. אחלה תזמון. נסעתי אחריו על העפר עד שהגענו אל כרם הגראנש של בנימינה. אשכולות גדולים ודביקים, שנבצרו לא מזמן מילאו את מיכלי הפלסטיק ואנחנו טעמנו מהם, לועסים ויורקים את המיץ הכהה לארץ. 'תראה איזה צבע' אסף אמר. נראה שהוא די מרוצה.

גרנאש, כרם עלמה. צילום: יאיר גת

גרנאש מהלילה

כמו מילואימניק טוב, הוא הוריד מהרכב גזייה וארגז תחמושת שהכיל את כל מה שצריך כדי לעשות קפה. ישבנו בכרם. השמש והקפה התחרו בניהם מי יותר חם, בזמן שאסף החליף סיפורים עם  הכורם מעלמה על מה שנקרא 'שרדונה גנבים'. שורות של גפנים שכורמים מגדלים עבור יקבים מסויימים, אבל מוכרים חלק מהם מהצד ליקבים אחרים. 'אנחנו רק מדללים פרי', הם אומרים כשתופסים אותם, גם כשמדובר על מאות קילוגרמים. ולמה דווקא שרדונה? כי השנה, כך מסתבר יש מחסור לא קטן בענבים לבנים. ואז איתי התקשר: 'מחכים לך בברעם', וגם אפרת: 'מתי תגיע ל-3 גפנים?', ונאלצתי לוותר על סיבוב בכרם של יקב ויתקין בכפר שמאי, להיפרד מאסף ולהמשיך הלאה. היה קצר, אבל העולם לא אידיאלי. אני בטוח שאסף הבין את זה.

קפה של בוקר, כרם עלמה. צילום: יאיר גת

קפה בכרם

באמת חיכו לי בברעם. רמי אברהמי, יליד הקיבוץ ואחד משלושת החברים שהקימו את היקב בשנת 2004 ואיתי להט, שנכנס לתפקיד היועץ, בשנת 2008. הענבים ליין מגיעים מכרמים של היקב, שגדלים על אדמות הקיבוץ. זה כרם מדהים, הם סיפרו לי אבל הזמן היה קצר. יקב ברעם לא קונה ענבים מאף אחד, מייצר כששת אלפים בקבוקים בשנה, של יינות אדומים בלבד והתוכניות שלו לעתיד נעצרות כרגע בסביבות עשרת אלפי בקבוקים בשנה. די צנוע. אבל ככה זה כשכל אחד משלושת השותפים ביקב, מועסק בקיבוץ במשרה מלאה. שניים במטעים ואחת במכבסה.

פעם ראשונה ברעם?

ברעם סירה 2010 היה הראשון שטעמנו. יין בצבע סגול עשיר, עם ריחות של פרחים ופירות ואדמה, עם מעט עץ קלוי ברקע, חמיצות מקסימה וטעמים טריים ומרוכזים, שממלאים את הפה בלי להתיש אותו ממתיקות ובשלות. יער ברעם 2009 הוא בלנד של קברנה סוביניון ומרלו שבילה שמונה עשר חודשים בחבית. יין מאוזן ונעים לשתייה עם ריחות מתקתקים ומגע רחב. אחיו הצעיר, מבציר 2010 עוד לא משווק והוא מציג איכויות דומות, אבל עם הרבה יותר תיבול מתקתק. אין ספק שהחברים מברעם יודעים מה הם עושים, ויש להם פירות מספיק טובים, ויועץ מספיק טוב כדי להמשיך ולעשות את זה. מה שלי היה קצת חסר זה קצת תעוזה. היי, אתם לא עושים הרבה יין ולא מתכוונים להתחרות בגדולים, תתפרעו קצת. אבל אולי זה רק אני.

עזבתי את ברעם בחיפזון, דוהר בחזרה על העיקול ההוא בדרך, ליד חוות הלולים לפני נחל דישון, בדרך לפגישה עם יוסי ברק ביקב 3 גפנים ברמות נפתלי. אז עוד לא ידעתי שהיום רק התחיל.

כחלק מאווירת הבוקרים השוררת בבקתות התיירות של מרום גולן, נתלה על אחד הקירות בחדד שלי פוסטר של סרט עם ג'ון ווין. Randy Rides Alone קוראים לו. גם אני רכבתי לבד ומהר אחרי שנפרדתי מפסגת הר בנטל המעוננת, בדרך ליקב הרי גליל שבקיבוץ יראון. לא משנה אם מגיעים אליו מכיוון ברעם, מלכיה או עלמה, הדרך ליקב יפה מאוד. ירידות תלולות, עליות מאתגרות, סיבובים מסוכנים ומדרונות ירוקים. כשכיביתי לרגע את המנוע, השקט ההררי הזה גרם לי להרגיש הכי רוכב לבד בעולם.

ברברה, יקב הרי גליל, יראון. צילום: יאיר גת

ברברה. דקה לפני הבציר. יקב הרי גליל. יראון

ביראון חיכו לי אורי ולימור. שתיתי קצת מים, הטענתי את הנייד, שהיה זקוק לקצת אנרגיה ויצאנו לדרך ברכב הממוזג, כשאורי נוהג ואני לצדו, נהנה מהשיפור בתנאים. בכרם הברברה, שנמצא קרוב לקיבוץ פגשנו את אבנר, ד"ר לזאולוגיה במקצועו וכורם בעיסוקו. לפי התיאוריה שלו, הקרקע הבזלתית שעליה נטוע הכרם, נוצרה כתוצאה מפעילות געשית ברמת הגולן. הוא אומר שיכול להיות שמדובר בזרם של לבה שנקרש והפך לסלע לפני השבר הסורי אפריקאי, שהפריד בין הגליל העליון לרמה.

הכרם להט בחום הצהריים והבוצרת עברה שורה אחר שורה, כשאבנר מלוווה אותה וחבר נוסף מעביר בעזרת מכשיר קשר, הוראות לנהג. מכוו את גובה המכונה החקלאית לגובה האשכולות שאותן היא אמורה לקטוף. 'אנחנו עוד מנסים להבין את הזן, ואת הכרם', הוא אמר לי לפני שיצאנו שוב לדרך, בין נטיעות הויונייה החדשות של היקב. עצרנו לרגע במעיין שנמצא בין הכרמים. הילדים מבית הספר האזורי מטפלים בו, עצי התאנה  נותנים המון צל והמים בבריכת הבטון צלולים וקרים.

בוצרת, קיבוץ יראון, יקב הרי גליל. צילום: יאיר גת

בוצרת. רגע אחרי הברברה

המשכנו צפונה אל עמק קדש. הוא נחשב לאחד מאזורי גידול ענבי היין הטובים בישראל, אבל זה לא כל כך פשוט. הקרקע שם עשירה ופוריה וכדי להגיע בתנאים הללו לענבים איכותיים צריך לעשות מה שאפשר כדי לרסן את הגפנים. בכרם האלות, שנקרא על שם עצי האלה הענקיים והכל כך יפים שנמצאים בו, פגשנו את דוריס מקיבוץ יפתח, כורמת משנת 96. כשאורי קבע איתה בטלפון, הוא לא סיפר לה שאני כותב. 'אם היא הייתה יודעת', הוא אמר, 'היא לא הייתה באה'. לא מתה על התקשורת.

יחסית לרוב הכרמים שראיתי במסע עד כה, הכרם של דוריס נראה די פרוע. דוריס מעצבת את השורות כמו שהיא חושבת שצריך. 'הסריג יורד?, שיירד, זה לא מפריע לי'. כנראה שגם ליקב זה לא מפריע, אחרת הענבים מהכרם הזה לא היו מגיעים אל היינות היותר טובים שלו. נפרדנו מדוריס וחזרנו ליקב, כדי לטעום יין. אחרי 'אביבים 2010' בלנד של שרדונה וויונייה בעל מרקם שמנוני וסיומת קלויה ו'ברברה 2010', יין מהנה ומורכב שמוכיח מעבר לכל ספק כי הלימודים בכרם וביקב השתלמו, עברנו לטעימה מרתקת במיוחד של יינות 'יראון סירה', ו'יראון מירון', בלנד מבוסס סירה . בבבצירים הראשונים – 2003 ו- 2005, חתום עליהם גבי סדן, ובארבעת הבאים מיכה ועדיה, היינן הנוכחי של היקב, שלא יכול היה להצטרף לכל הטעימה. בציר, אתם יודעים.

מירון סירה, קיבוץ יראון, יקב הרי גליל. צילום: יאיר גת

טעימת הרי גליל סירה. הרי גליל מירון

את 2003 שמנו בצד. הבקבוק הספציפי שנשלף מארכיון היקב לרגל הטעימה, לא שרד את השנים. 2004 לעומתו התיישן יפה. יין רזה ואלגנטי ששמר על חמיצות נהדרת. גם יראון סירה 2005 עוקץ כמו דבורה ויחד עם זה עשיר, מתקתק ועשבוני מקודמו. מירון 2006 הוא שונה, תוספת של קברנה סוביניון ופטי ורדו העמיקה והעשירה אותו. קצת מתקתק אבל עדיין מסתורי ומלא עניין. מירון 2007 עשוי מאותם זנים אבל הוא היין הבולט בסדרה, עדיין צעיר, עדיין נושך, עם המון פוטנציאל ונטייה אלגנטית. מירום 2008 דומה מאוד לזה מ – 2006, רך עשיר ומפנק. אם מקדישים לו קצת יותר זמן, אפשר לשים לב לגוונים הטריים של 2007. יראון מירון 2009 הוא כרגע היין ה'סיראי' מכולם והוא מציג את כל המאפיינים של הזן: בשר צלוי, אדמה, וניל, פרי כהה, פרחים. אין פלא שהוא יודע לזכות בתחרויות יין.

קליטת ענבים, ברברה, קיבוץ יראון, יקב הרי גליל. צילום: יאיר גת

ברברה. בדרך לבור הקליטה

בעוד אנחנו מסתובבים וטועמים, הגיעו אל בור הקליטה ענבי הברברה שראינו נבצרים קודם לכן ונשפכו ברעש גדול וצבע טרי וחי, אל מערכת הייצור. היא בלעה אותם בקלות, שברה את הקליפות, הפרידה את השזרות שנשארו ושאבה הכל אל מיכלי התסיסה הגדולים. גם כל זה יהיה יום אחד יין. עשינו את הסיור המתבקש בחדר החביות, ואכלנו, על המרפסת מול הנוף, את מה שאוכלים העובדים לארוחת צהריים (אני מוכן לעבוד בכל מקום שמגיש מוח במיץ עגבניות לארוחת צהריים) , ושתינו סוביניון בלאן קר. 'יש דרך מאוד יפה מכאן  למטולה', אמר לי אורי כשנפרדנו. הוא כנראה שכח שאני רוכב לבד על קטנוע עירוני, אחרת הוא לא היה שולח אותי לרכב, לבד, על הסלעים ההם. שאר הפרטים, בהמשך.

בדרך חזרה מכרם שבו, כשהשמיים היו כבר כחולים כהים, התילים שחורים והאוויר קריר, החלטתי להיכנס בלי הודעה מוקדמת אל יקב אסף שבחוות קדם, על כביש 91 מצפון לפנייה לקצרין. החבורה שישבה שם מתחת לאקליפטוס,  הביטה בעניין בקטנוע הלבן שנסע באיטיות על דרך העפר שמובילה מהכביש אל המתחם, כולל מחסום בקר אחד. (תעלה מכוסה בפסי מתכת שהפרות מפחדות לעבור, וגם קטנועים עירוניים). 'אורן כבר לא כאן', אמר לי אחד מהם כששאלתי, 'הוא יהיה רק מחר'. חזרתי למרום גולן וישבתי לכתוב קצת, לפני שיצאתי עם ארנון לעוד בציר לילה.

שרדונה, כרם בר-און, יקבי רמת הגולן. צילום: יאיר גת

שרדונה. כרם בר-און

זה לא היה סתם בציר לילה, אלא הבציר הראשון אי פעם בכרם השרדונה שליד הר בר און. כרם שניטע בשנת 2009 ונראה כאילו שורטט על ידי מחשב, וניטע על ידי רובוטים מהחלל החיצון שנחתו ברמה בשליחותו של גזע הרבה יותר איטנטליגנטי מרובנו. אי אפשר להוריד את העיניים  מהגפנים הדקיקות והמסודרות כל כך. פול מהיקב אומר שחלק מהעבודה בכרם היה להגיע לשריגים אחידים עד לרמת הפרק, כדי לשלוט ככל האפשר בכל אשכול ובכל גרגר. כמה ייננים שפגשתי השבוע הביעו צער על כך שיקבי רמת הגולן לא השקיעו מאמץ דומה בטיפול בחלקת הקברנה סוביניון הוותיקה שלהם בעמק קדש והחליטו לעקור אותה מטעמים כלכליים.

שתינו קפה שחור מכוסות קטנות שהנחנו על מכסי המנוע של הרכבים, דיברנו על סכנות הנהיגה בכבישי הרמה בלילה, בעיקר חזירי בר,  וראינו איך הבוצרת הכחולה עוברת על השורות. שלמה צדוק, מנהל הכרמים של היקב, עקב אחריה בדאגה מסוימת, חס וחלילה שלא תשבור לו ענף. עננים לבנים טסו מהר ונמוך, מכסים את פסגת התל כמה עשרות מטרים מעל הראש שלנו. הצטערתי שלא היה לי סוודר. מבחינתי לפחות, זה היה  הערב הראשון של הסתיו. כשחזרתי לבקתה  במרום גולן, קבעתי עם אורן בצורה מסודרת, שלא יהיו בעיות. 'אני ביקב משמונה' הוא כתב.

ארוחת בוקר, מרום גולן. צילום: יאיר גת

בוקר כתום במרום גולן

ארוחת הבוקר במרום גולן, מתרחשת בחדר האוכל של הקיבוץ. שולחנות משותפים, סלסלות פלסטיק צבעונית שבכל אחת מהן, מלחיה, פלפליה, צרור מפיות עם הדפסת 'בתיאבון'  ומגוון מספק לחלוטין של כל מה שכלול בארוחת בוקר ישראלית. כשסיימתי לאכול, סידרתי את מעט הציוד שהיה לי לסדר ועליתי על מקסים בדרך לקדמת צבי. למה לא לחווה אתם שואלים? כי אורן אמר שהוא ביקב. 'אה, זה אתה שהסתובבת בקדמת צבי', אמר לי אחד מאנשי החווה, אחרי שטעיתי קצת בדרך, הגעתי ליקב, מצאתי על הדלת שלו שלט: 'עברנו לחווה על כביש 91', רכבתי לאיטי על דרך העפר, ולבסןף  הגעתי ליעד.. כן, זה הייתי אני. כמה קטנועים לבנים ועליהם רוכבים במעיל אדום כבר הסתובבו בקדמת צבי מיום הקמתו?

ישבנו על מרפסת העץ, עם קפה שחור משחור ועוגיות מקסימות שאופה עדי, אחותו של אורן. המתחם השתנה אמנם מאז ביקרתי בו בפעם האחרונה, לפני כחודשיים, אבל לא הרבה. היקב עבר אליו כמעט בשלמותו וכיום, פרט לאזור היצור יש בו מעבדה, משרדים, שני חדרי טעימות, סלון מרווח ובית קפה מגניב. בעתיד יתווספו אליו גם כמה צימרים, אזור לאירועים והופעות, ופינות התבודדות. והכל נבנה בקצב של משפחת קדם, לא מאוד מהר, אבל די בטוח. המקום עצמו פועל בפורמט של מעין הרצה. חוץ משילוט על הכביש הוא לא מפורסם בשום מקום. 'מי שרוצה לבוא, מוזמן', אורן אומר, 'אבל אנחנו עוד לא מפרסמים'. ואני אומר, אם אתם באזור שווה מאוד להיכנס לקפה, עוגיה ויין. הנה פרסמתי.

קפה של בוקר. חוות קדם

בחדר הטעימות, שהיה פעם כיתת לימוד של ילדים סורים, חיכה לנו שנין בלאן 2011, עוד יין שהזמן מאז טעמתי אותו לראשונה, עשה לו רק טוב. נוכחות העץ התמתנה והיא משלבת ריחות קלים של בשר מעושן עם ריחות מלון. בפה יש עדיין המון עץ, אבל בקצב הזה, אני מאמין שיום אחד הוא ירגע. מהצד האדום טעמנו קברנה סוביניון רזרב 2009. אסף קדם , היינן ואבי המשפחה אומר עליו ש 'יין כזה יוצא אחת לעשר שנים'. מדובר בקברנה סובינון כהה ומרשים במיוחד. שרירי אך לא תוקפני, עשיר אבל בלי פוזה. הייתי נשאר לשבת שם על המרפסת, אולי אפילו הייתי מתנדב לעבוד קצת בחווה. אבל אורי טירולר, מנכ"ל יקב הרי גליל חיכה לי ולא רציתי שהוא יעשה את זה יותר מדי זמן.

זה שהימים עוברים והחומרים מצטברים, לא הופך את כל העסק ליותר קל. להיפך. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בחצר של בית שלום במטולה. תור אחד עושה את הקולות שלו באחד העצים, המים במזרקה מוסיפים את שלהם והאויר נקי, בטמפרטורה מדויקת, אבל למרות השקט הגלילי, המיטה הרחבה, עוגת התפוחים הטובה בעולם ושאר הסיבות שהופכות את מלון הבוטיק הזה למקום שחייבים לישון בו לפחות לילה אחד בחיים, אני לא מפסיק לחשוב. עד כמה כועסים עלי כל אלה שקבעתי איתם ולא הגעתי? עד כמה כל זה מעניין?  על מה לכתוב? על מה לוותר? להכניס את הסיפור על חבורת הצרפתים שנתקעו עם הרכב בקצרין וביקשו ממני פלאייר? את שיחת שהייתה לי עם מרים ואחד האורחים שלה על מצבם של אנשי צד"ל בישראל? את תפריט ארוחת הצהרים של העובדים ביקב הרי גליל? (אחלה מוח ברוטב חריף, דרך אגב).

מעבדה, יקב כרם שבו, גוש חלב. צילום: יאיר גת

המעבדה בכרם שבו. גוש חלב

ומה לכתוב על גבי סדן? הסיפור שלו הוא הרי מהסוג שעושים עליו סרטים. יינן שעבד ביקבים גדולים, חתם על אייקון כמו 'יראון', של הרי גליל, עזב כמעט הכל והלך לעשות יין בדרך שהוא מאמין בה. בכרמים שהוא נטע בעצמו וביקב שנמצא במה שהיה פעם בית אריזה לתפוחים, בין פנצ'ריה לטרקטורים לבין משרד רואי חשבון, באזור התעשייה של הכפר ג'יש, הלא הוא גוש חלב. (הכנס כאן הלצה על חלב וגושים). מהחלון הפתוח של המעבדה/משרד, נכנסת שירה בערבית עם כל הדרבוקה והאורגן, וגם רוח מערבית נעימה.  גבי עושה קפה של פועלים בכוסות זכוכית. בלי סוכר, תודה. בידיים שהאצבעות שלהן נצבעו סגול הוא פותח מחברת משבצות ורושם בה בטורים מסודרים פחות או יותר, כל מיני ערכים שהוא שהוא גמר לבדוק. רק שעה קודם לכן, הסבירה לי הייננית טלי סנדובסקי מיקבי רמת הגולן, על מערכת הבקרה הממוחשבת ששולטת על כל מיכל ומיכל ביקב, עוקבת אחרי כל רגע בהסיטוריה שלו ושולחת התראות אם משהו לא בסדר. לוח הבקרה של המערכת הזו שמוקרן על אחד מקירות חדר הייננים של רמת הגולן  הזכיר  לי בעיקר סרטי מדע בדיוני משנות השבעים. מסתרר שאפשר גם אחרת. הכי אחרת.

תסיסה, כרם שבו, גוש חלב. צילום: יאיר גת

מיכל תסיסה בכרם שבו. גוש חלב

אחרי הקפה אנחנו יורדים לטעום בחדרי החביות והמיכלים. סוביניון בלאנים נפיצים. שנין בלאן שלא דומה לשום דבר אחר, גרנאש שחור משחור ומרוכז כמו ילד על ריטלין, ברברה שנשאר בפה שעה אחרי שהחמיצות גוועת. אני לא מתיימר להעריך יינות בשלבי העשייה שלהם, אבל שיהיה ברור, ברוב המקרים מדובר בחומרים מרתקים שיום אחד יהיו כנראה יינות מרתקים ומהנים לא פחות. בחזרה למשרד וליינות המבקובקים:  ' רוזה 2011' – ורוד שנעשה בכוונת תחילה ולא כתוצר לוואי של תעשיית האדומים. יש לו צבע מקסים, ריחות חדים וטעם חמצמץ מרענן. 'סוביניון בלאן 2010' , לבן מרתק עם ריחות מינראליים וחמיצות נהדרת, שמשאיר אחריו המון טעמי פרי וחשק לעוד. 'שנין בלאן 2010' נגיש בהרבה מקודמו, עם ריחות של עשבי תיבול, בשר מעושן, מינראלים ופרי לבן. 'כרם שבו אדום 2010' בלנד של סירה, גראנש, מורבדר וברברה. יין כהה יותר ומרוסן פחות מזה של 2009 וחוץ מזה הוא גם מאוד טעים. הפוסט הזה סיים להיכתב על מרפסת הבקתה בה אשן הלילה, בכפר הנופש ברמות, אחרי יום מרתק ועמוס שכלל פגישה עם אסף פז בכרם בעלמה, טעימות ביקב ברעם, יקב 3 גפנים ויקב אורטל, סשן צילומים בכרם בשעת צהריים לוהטת במיוחד, ארוחה באליאלי ביירות ורכיבת לילה ארוכה בכבישי הרמה. אחרי יותר מחמש מאות קילומטרים שעשינו יחד, אפשר לומר שאני ומקסים כבר חברים די טובים. הוא סולח לי על האתגרים שאני מציב לו ואני סולח לו כשקשה לו קצת בעליות.  נכון, זה לא נהיה קל יותר, אבל אני עדיין מאוד אוהב את זה. מקווה שגם אתם.

את היום השני שלי בדרכים, התחלתי ביקב בזלת הגולן שבקדמת צבי. לא רחוק מקצרין. רמת הגולן בבוקר יפה כמו ציור. הכבישים נקיים וריקים, הראות עד האופק. רק רכבים צבאיים שהצליחו להפתיע אותי מאחורי סיבוב או שניים, הזכירו לי לא ללחוץ יותר מדי על מקסים, להישאר עם הגז בגבולות ההיגיון וליהנות מהדרך. מאוחר יותר, כשיואב לוי מבזלת הגולן, לקח אותי צפונה, אל כרם השרדונה שלו, הוא סיפר לי שהכבישים הנקיים והריקים הללו, דווקא לא ריקים ממכמונות מהירות ומשוטרים עם יד קלה על פנקס הדו"חות.

סאן יאנג מקסים 400, מרום גולן. צילום: יאיר גת

אם הייתי יכול, הייתי עוצר כל חמש דקות. לצלם

יואב מגדל רק שני זנים. קברנה סוביניון ושרדונה. הקברנה מקדמת צבי, מוצא את עצמו, לאחר שמונה חודשי חבית, תחת סדרת 'ברונזה' ואילו זה שמגיע מכרמים צפוניים יותר מבלה עשרים חודשים בחבית ומבוקבק תחת השם 'רזרב'. יואב משוכנע שהענבים ברמת הגולן הם הטובים ביותר בעולם, וכדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם הוא מתייחס אליהם 'כמו אל תינוקות'. אחרי שבדקנו מה שלום תינוקות הקברנה סוביניון שגדלים ליד היקב, עלינו אל כרם השרדונה שבתל מוחפי. יואב שהכשיר בעצמו את הקרקע, מכיר כאן כל שורה ושורה באופן אישי.

שרדונה. כרם תל מחפי

הוא הגיע לקדמת צבי מאזור המרכז, כשחיפש מושב בלי חובות, ועסק במכירה של טרקטורים וציוד חקלאי. את היין הראשון שלו, שלדבריו אי אפשר היה לשתות, הוא עשה כתחביב. מאוחר יותר הוא נעזר בויקטור שונפלד מיקבי רמת הגולן, כדי לשפר את התוצאה וגם עבד עם אסף קדם, אבל על זה לא מדברים. היום הוא עושה שמונים אלף בקבוקים בשנה ומפיץ אותם עצמאית, ובקרוב הוא יתחיל לעשות ביקב חדש ומרשים, חלק מהמרכז התיירותי , הדי נטוש לעת עתה בצומת וואסט. ונעבור לחדשות הטובות באמת. אלה שבתוך הבקבוקים.

את השרדונה של בזלת הגולן מהבציר הקודם לא סבלתי. שום דבר מיוחד, סתם המון עץ וחוסר התחשבות בפרי. ליין מבציר 2011 ניגשתי בחשדנות רבה, אני מודה. פחדתי שיברח לי הפרצוף הסובל. כמה שהופתעתי לטובה. אחרי שמונה חודשים בחבית, הענבים היפים מתל מוחפי, הפכו ליין חביב במיוחד. את ריחות הוניל והעץ החדש להם ציפיתי, החליפו ריחות של פרי ופרחים ובפה התגלה מרקם עגלגל ונעים. נכון, לא הייתי מתנגד לעוד קצת חמיצות, אבל לטעמי זו לא התקדמות אלא קפיצת מדרגה. היין מיוצר בכמות מוגבלת ותוכלו להשיג אותו ביקב, או במרכז המבקרים בוואסט.

תינוקות קברנה סוביניון. קדמת צבי

המשכנו לאדומים. בזלת הגולן, ק"ס ברונזה 2010, לא גדול אבל נגיש ובשל יין ש מרגיש די ידידותי ונעים יחסית לגילו הצעיר, וק"ס רזרב, עוד סוס מרוץ, שאני אולי לא הייתי בוחר לשתות ליד האוכל שלי,אבל העוצמות המרוכזות שלו זיכו אותו בניקוד די גבוה, אצל אלה שנותנים נקודות. אחר כך הגיע כורם מאורטל עם חבר ממושב גורן שהביא פסטרמה בקר שהוא מעשן בעצמו ומצפה בפלפל שחור, ורצה לקנות ענבים עבור יקב שהוא עומד להקים במושב חוסן. ליד החריפות של הבשר המעושן, הרזרב השרירי עבד יפה מאוד. 'אתה יודע איך מבדילים בין מושבניק לקיבוצניק?', שאל אותי יואב. 'קיבוצניק הולך, מושבניק רץ'. למרות שהוא לא נראה ככה, יואב בעצמו לא מפסיק לרוץ ונראה לי שהוא עושה את זה בכיוון הנכון. גם אני הייתי צריך לרוץ, כדי לפגוש את ארנון ביקבי רמת הגולן ולנסוע לג'יש לפגוש את גבי סדן. לסיפור של גבי יש חלק נכבד במיתולוגיה של היין בישראל. אני מקווה שאוכל להוסיף אליו את שני השקלים שלי, מחר. על הבוקר.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 29 שכבר עוקבים אחריו