בהט יקב, בהט
ככל שהזמן עובר (אני כותב את הפוסט הזה שבועיים וחצי אחרי שיצאתי לדרך, והוא יסכם את חלקו השני של היום החמישי למסע), והחוויות מצטברות, הזיכרון מוצא לו דרכים לתייג את מה שקרה. צילום, כמה מילים בפנקס, משפט ששמעתי, תחושה שנשארה. מכל המרכיבים הללו, אני מנסה לערבב סיפור שלא ירדים אותי בזמן שאני קורא אותו בפעם השלישית. מהביקור הקצר שלי ביקב בהט בעין זיוון, נשאר בעיקר מה שאמרה לי אחת המטעימות כשסיפרתי לה שהגעתי מהיקב השכן, פלטר: 'זה בכלל לא יקב בוטיק'. עצרתי אותה כי הייתה לי הרגשה שזה הולך להיות אפילו יותר מכוער. אגב, היא מכינה אספרסו מצויין.
מבחינה כמותית, יקב בהט הוא אפילו לא יקב בוטיק. 2500 הבקבוקים שנעשים בו בשנה, ממקמים אותו באזור הגראז'. לא תנחשו את זה בחיים לפי מרכז המבקרים המושקע שלו, עם הבר הארוך ומדפי העץ הכהים עמוסי הבקבוקים. כמה דקות לפני, הגיע ליקב אוטובוס עמוס תיירים ואני נכנסתי איתם אל חדר הייצור לשמוע, מפיו של עופר בהט, את ההסבר המתבקש על עשייית יין ולעמוד כמה דקות בחדר החביות הקטן. כשישבתי לטעום, הגיע עוד אוטובוס, הפעם מלא ישראלים שהניחו מרפקים על הבר, וצעקו זה לזה 'הלבן יותר טעים', ו-'תראה איך הוא מסובב את הכוס'. מצד אחד היה לי קצת קשה להתרכז, מצד שני, ראיתי במו עיני איך בפחות משעה, עוד מאה ועשרים אנשים קיבלו אינפורמציה בסיסית על יין, טעמו קצת, ואולי ייראו פחות מודאגים בפעם הבאה בה יעמדו מול מבצעי ה- 3/4/5/6 במאה, או המלצר במסעדה.
קלטו, הגוורצטרמינר של לוריא הגיע
היין הראשון שמוגש לטעימה בבהט הוא בלנד של שרדונה וסוביניון בלאן מבציר 2011. מזכיר לכם את הלבן של פלם?, אז זהו שלא. הכי לא בעולם. ביקב בהט עושים מהזנים הללו יין חצי יבש ללא שמץ חמיצות, שמזכיר יותר מכל מיץ ענבים מתוק. המבקרים, כך מסתבר מתים עליו ולכן מגישים להם אותו לפני האדומים, הקשים יותר: סנג'ובזה 2011 ירקרק, חמצמץ עם מבנה טוב שיכול להיות יין לא רע בכלל, ומרלו 2011 בשל לעייפה. בבסיס של שני האדומים, אפשר היה להרגיש את הפרי האיכותי של רמת הגולן, עכשיו צריך רק לעשות ממנו יין טוב.
זו רק מעיכה קלה
על פי הדיווחים שהמשיכו לזרום, הגשם המשיך דרומה, ואני הייתי חייב להתקדם יותר מהר ממנו. גידי סיידא מיקב לוריא, התקשר. 'קולטים גוורצטרמינר', הוא אמר. 'בוא'. חציתי שוב את העמק הלח ועליתי, כל הדרך לספסופה. לפני כשנתיים ביקרתי בלוריא בפעם הראשונה. את היין, מהכרמים של משפחת סיידא, (על פי השמועות יש יננים שמוכנים ללכת מכות בשבילם) , גידי עשה אז עם הציוד של יקב אור הגנוז. את הסטייקים, אכלנו בסוכה, באמצע כרם יפהפה כשהשמש שוקעת מאחורי הר מירון ומאירה את העולם בחום-ורוד. צבע של אשכולות גוורצטרמינר על הגפן.
מיץטרמינר
השנה, גידי קלט את הענבים בפעם הראשונה עם הציוד שלו, ביקב שנבנה כחלק ממחסן לקירור פרי. יש בזה יתרון עצום, כי מהרגע שבו הגיעו ליקב, הענבים נשמרים בטמפרטורה נמוכה עד שיגיעו למיכל, המקורר היטב בפני עצמו. כל הקור הזה, מאפשר לגידי לשלוט בתסיסה ולשמר את הריחות והטעמים של הגוורצטרמינר – לטעמי, ענב היין הכי טעים לפני שעושים ממנו יין. המלגזה הסיעה מיכלי פלסטיק מלאים ענבים מקוררים, שנשפכו אל הסרט הנע. בורג הנירוסטה האכזר שבר את הקליפות, המסחטה סחטה והמיץ הירוק צהוב הועבר למיכל, כשאת כל ההמולה הזו, אופף הבושם הנעים של הגוורטרמינר. במשרד של בית האריזה אכלתי בגט עם שניצל בגודל זרוע של בוגר, שגם מרים משקולות. טל פלטר, הגיע מצפת לבדוק מה קורה עם הענבים שמשפחת סיידא מגדלת בשבילו. לא סיפרתי לו מה אומרים עליו השכנים ובכלל, השתדלתי לא להפריע.
בלי טעימות יין, ארוחות מפוארות מול השקיעה, או מאמצים לקידום מכירות, גידי סיידא ויוסף, אביו, נתנו לי להיות זבוב על הקיר, לכמה הרגעים הכי עמוסים, רועשים ומעניינים ביקב. יוסף שאל אם ארצה להגיע לבציר לפנות הבוקר שלמחרת. גידי אמר שלא בטוח שהוא בעצמו יכול להגיע, יש לו ערב עם חברי הצוות שלו מהצבא. 'אתה תגיע', יוסף אמר ונרא היה שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אני, לעומת זאת, לא הייתי סגור על התוכניות שלי בכלל.
מסע בין יקבים 2012 