ארכיונים עבור פוסטים עם התג: מרלו
יקב בהט, קיבוץ עין זיוון. צילום: יאיר גת

בהט יקב, בהט

ככל שהזמן עובר (אני כותב את הפוסט הזה שבועיים וחצי אחרי שיצאתי לדרך, והוא יסכם את חלקו השני של היום החמישי למסע), והחוויות מצטברות, הזיכרון מוצא לו דרכים לתייג את מה שקרה. צילום, כמה מילים בפנקס, משפט ששמעתי, תחושה שנשארה. מכל המרכיבים הללו, אני מנסה לערבב  סיפור שלא ירדים אותי בזמן שאני קורא אותו בפעם השלישית. מהביקור הקצר שלי ביקב בהט בעין זיוון, נשאר בעיקר מה שאמרה לי אחת המטעימות כשסיפרתי לה שהגעתי מהיקב השכן, פלטר:  'זה בכלל לא יקב בוטיק'. עצרתי אותה כי הייתה לי הרגשה שזה הולך להיות אפילו יותר מכוער. אגב, היא מכינה אספרסו מצויין.

מבחינה כמותית, יקב בהט הוא אפילו לא יקב בוטיק. 2500 הבקבוקים שנעשים בו בשנה, ממקמים אותו באזור הגראז'. לא תנחשו את זה בחיים לפי מרכז המבקרים המושקע שלו, עם הבר הארוך ומדפי העץ הכהים עמוסי הבקבוקים. כמה דקות לפני, הגיע ליקב אוטובוס עמוס תיירים ואני נכנסתי איתם אל חדר הייצור לשמוע, מפיו של עופר בהט, את ההסבר המתבקש על עשייית יין ולעמוד כמה דקות בחדר החביות הקטן. כשישבתי לטעום, הגיע עוד אוטובוס, הפעם מלא ישראלים שהניחו מרפקים על הבר, וצעקו זה לזה 'הלבן יותר טעים', ו-'תראה איך הוא מסובב את הכוס'. מצד אחד היה לי קצת קשה להתרכז, מצד שני, ראיתי במו עיני איך בפחות משעה, עוד מאה ועשרים אנשים קיבלו אינפורמציה בסיסית על יין, טעמו קצת, ואולי ייראו פחות מודאגים  בפעם הבאה בה יעמדו מול מבצעי ה- 3/4/5/6 במאה, או המלצר במסעדה.

גוורצטרמינר, יקב לוריא, ספסופה. צילום: יאיר גת

קלטו, הגוורצטרמינר של לוריא הגיע

היין הראשון שמוגש לטעימה בבהט הוא בלנד של שרדונה וסוביניון בלאן מבציר 2011. מזכיר לכם את הלבן של פלם?, אז זהו שלא. הכי לא בעולם. ביקב בהט עושים מהזנים הללו יין חצי יבש ללא שמץ חמיצות, שמזכיר יותר מכל מיץ ענבים מתוק. המבקרים, כך מסתבר מתים עליו ולכן מגישים להם אותו לפני האדומים, הקשים יותר: סנג'ובזה 2011 ירקרק, חמצמץ עם מבנה טוב שיכול להיות יין לא רע בכלל, ומרלו 2011 בשל לעייפה. בבסיס של שני האדומים, אפשר היה להרגיש את הפרי האיכותי של רמת הגולן, עכשיו צריך רק לעשות ממנו יין טוב.

גוורצטרמינר, יקב לוריא, ספסופה. צילום: יאיר גת

זו רק מעיכה קלה

על פי הדיווחים שהמשיכו לזרום, הגשם המשיך דרומה, ואני הייתי חייב להתקדם יותר מהר ממנו. גידי סיידא מיקב לוריא, התקשר. 'קולטים גוורצטרמינר', הוא אמר. 'בוא'. חציתי שוב את העמק הלח ועליתי, כל הדרך לספסופה. לפני כשנתיים ביקרתי בלוריא בפעם הראשונה. את היין, מהכרמים של משפחת סיידא, (על פי השמועות יש יננים שמוכנים ללכת מכות בשבילם) , גידי עשה אז עם הציוד של יקב אור הגנוז. את הסטייקים, אכלנו בסוכה, באמצע כרם יפהפה כשהשמש שוקעת מאחורי הר מירון ומאירה את העולם בחום-ורוד. צבע של אשכולות גוורצטרמינר על הגפן.

מיץטרמינר

השנה, גידי קלט את הענבים בפעם הראשונה עם הציוד  שלו, ביקב שנבנה כחלק ממחסן לקירור פרי. יש בזה יתרון עצום, כי מהרגע שבו הגיעו ליקב, הענבים נשמרים בטמפרטורה נמוכה עד שיגיעו למיכל, המקורר היטב בפני עצמו. כל הקור הזה, מאפשר לגידי לשלוט בתסיסה ולשמר את הריחות והטעמים של הגוורצטרמינר – לטעמי, ענב היין הכי טעים לפני שעושים ממנו יין. המלגזה הסיעה מיכלי פלסטיק מלאים ענבים מקוררים, שנשפכו אל הסרט הנע. בורג הנירוסטה האכזר שבר את הקליפות, המסחטה סחטה והמיץ הירוק צהוב הועבר למיכל, כשאת כל ההמולה הזו, אופף הבושם הנעים של הגוורטרמינר. במשרד של בית האריזה אכלתי בגט עם שניצל בגודל זרוע של בוגר, שגם מרים משקולות. טל פלטר, הגיע מצפת לבדוק מה קורה עם הענבים שמשפחת סיידא מגדלת בשבילו. לא סיפרתי לו מה אומרים עליו השכנים ובכלל, השתדלתי לא להפריע.

בלי טעימות יין, ארוחות מפוארות מול השקיעה, או מאמצים לקידום מכירות, גידי סיידא ויוסף, אביו, נתנו לי להיות זבוב על הקיר, לכמה הרגעים הכי עמוסים, רועשים ומעניינים ביקב. יוסף שאל אם ארצה להגיע לבציר  לפנות הבוקר שלמחרת. גידי אמר שלא בטוח שהוא בעצמו יכול להגיע, יש לו ערב עם חברי הצוות שלו מהצבא. 'אתה תגיע', יוסף אמר ונרא היה שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אני, לעומת זאת, לא הייתי סגור על התוכניות שלי בכלל.

לא אתעכב יותר מדי זמן עם התשובה. כן, נמצא הויונייה המוצדק בישראל' עושים אותו ביקב אורטל ונתקלתי בו לראשונה לפני מספר חודשים באירוע במתחם ווסט. היה זה בסיומו של סיור עיתנואים ובלוגרים, שנערך בפורמט המזעזע:  'רמת הגולן הקלאסית בשמונה שעות, פלוס נאום של השר לפיתוח הנגב והגליל'. לצד הפילזנר של 'בזלת הגולן', הויונייה 2011 של יקב אורטל, היה הדבר הכי טעים ששמתי בפה באותו יום. כדי להגיע אליו בפעם השנייה הייתי צריך לקום אחרי הקפה באליאלי ביירות- ג'יש, ולרכב כמעט שעה. האם רציתי לעשות את זה? לא ממש. ניסיתי לדחות למחר, אבל הצד השני לא היה מוכן לשמוע על אופציה כזו. 'תשמעו מה נעשה', אמרתי  בסוף, 'אני עולה לאורטל, בתנאי שאתם מסדרים לי מקלחת ומקום לשים את הראש לפני שאני מתחיל לדבר אתכם בכלל'. אף אחד לא באמת התרגש מזה שנהייתי דיווה.  היקב הוא חלק מהפעילות התיירותית של הקיבוץ, ותוך דקה, נמצא לי חדר. אז קיללתי קצת, ויצאתי לדרך.

יקב אורטל, קיבוץ אורטל. צילום: יאיר גת

התשובה בכיוון החץ

למרות העייפות, הצלחתי ליהנות. שוב. העלייה לרמת הגולן היא אחת הדרכים הכי יפות בישראל ואחר הצהריים יש בה גם משהו נוגע ללב. בכניסה לקיבוץ, פגשתי את אילן זעפרני, היינן ואיתי להט, היועץ הבלתי נלאה, שליוו אותי, כמובטח, אל חדר האירוח. קוביית מגורים קיבוצית סטנדרטית, בלי יותר מדי פינוקים, שפונה לחצר ירוקה ומוצלת. אחרי מקלחת ומנוחה (טוב,לא באמת הצלחתי לישון. במקום זה, עניתי למיילים, בדקתי כמה גולשים היו כאן, והעליתי תמונות לאינסטגרם), שמתי את המפתחות בכיס וחזרתי ליקב. נעלתי את הקטנוע במחסן, עליתי לרכב של אילן ויצאנו לסייר באזור, קצת אחרי השקיעה.

תל שיפון, רמת הגולן. צילום: יאיר גת

מה שרואים מתל שיפון

הנוף מהפסגה של תל שיפון – יש שתיים אבל אל תקשו עלי עם העניין הזה, היה שווה את  הנסיעה. ביום בהיר אפשר לראות ממנו עד קצה הרמה. וגם בימים פחות בהירים. פעם חשבו שעל תל שיפון צומח שיפון. אף אחד לא רצה  לעשות שם וויסקי. רק להקים אתר הנצחה, תוכנית שלא קיבלה אישור, כדי לא לפגוע בדגן הנדיר. ככה זה ברמה, כמעט כל מקום יפה ראוי שיקימו בו אנדרטה. אחרי מחקרים ארוכים, התברר שאין ולא היה אפילו גבעול אחד של שיפון על התל ולשמחת כולם, התקבל האישור להקמת אתר הזיכרון. מה שכן צומח שם, אלו  גפני קברנה סוביניון פראיות, שאיתי מת לעשות מהן יין ואילן מעדיף לא להתעסק איתן. בגלל הנחשים שמסתובבים על התל. עדרי סוסים גדולים רועים בין האלונים במישורים שממזרח לקיבוץ. רק בעזרתם, אילן אמר כשעברנו לידם, אפשר לרעות את עדרי הבקר של הקיבוץ. הוא יודע. לפני שעבר לענף היין, הוא היה קאובוי .

קיבוץ אורטל. צילום: יאיר גת

אחר צהריים בקיבוץ

יקב אורטל, קיבוץ אורטל. צילום: יאיר גת

האדומים של אורטל

בחושך אנחנו חוזרים אל חדר האוכל של הקיבוץ. 'איפה הקופה רושמת?' אני שואל אחרי הקפה. אין שם דבר כזה. מהבחינה הזו, אורטל הוא קיבוץ כמו שהיה פעם. יכולתו, צרכיו וכל זה. אחרי ארוחת הערב, ישבנו לטעום יין. שלושה אדומים עושים ביקב, מכרמים של הקיבוץ, שניטעו וטופחו עבור יקבי רמת הגולן: מרלו, סירה ובלנד של השניים בשם תל שיפון. הבלנד מבציר 2010 טרם התחבר לטעמי, יש בו המון דברים טובים שרק אחרי עוד זמן בבקבוק, נדע אם הם עובדים ביחד. הסירה מאותו בציר מרשים מאוד. הוא יודע להיות עשיר בטעמים, בשרני ומפולפל אבל להישאר רזה וחד, ואילו המרלו ירקרק ונעים, עם ריחות של עלים יבשים, וחמיצות טובה. יש בריכוז של האדומים הללו משהו שמאוד מזכיר את אלה של יקבי רמת הגולן, רק עם הרבה מאוד נשמה.

ונעבור אל חתן השמחה. ויונייה 2011, יין מהסוג שכל יקב היה חולם שיהיה לו. איכותי, יוצא דופן, מרשים.  יין שהתכונות שלו ישליכו על כל היינות של היקב ושיפתח בפניו את דלתות המסעדות והחנויות. הוא בהיר מאוד, הריחות והטעמים שלו מאוזנים להפליא. עשן, מינראלים, מלון ואפרסק, משולבים עד שכמעט אי אפשר להפריד בניהם, והעיקר: הוא מאוד מאוד טעים. אחרי לא מעט יינות עציים מדי, מיימיים מדי או סתם חסרי אופי, יש לנו סוף סוף ויונייה מוצדק. יצאתי מאורטל בחושך, בדרך לקיבוץ גונן. הרוס אך מרוצה. לא היה לי מושג כמה מעט זמן יעבור עד שאגיע לשם שוב.