אזור כרם בן זמרה הוא האלדורדו של היקבים בישראל, שלא לומר משולש ברמודה. הגבולות שלו גמישים במיוחד, וכמות היבול האיכותי שאפשר לבצור בו מוגדרת אך ורק על ידי מחלקות השיווק של היקבים. מישהו אמר לי פעם שאם כל תוויות אחורית, עליה מופיעות המילים 'כרם בן זמרה', הייתה מייצגת חצי קילו ענבים מכרם בן זמרה, שטחו של האזור היה כפול משטחה של מדינת ישראל.
רייזר, או פולאריס RZR, הוא רכב שטח חייתי במיוחד, שהמנוע שלו – 800 סמ"ק – פי שניים ממקסים , מטיס אותו די מהר לאזור ה-100 קמ"ש על הכביש. יחד עם המתלים הארוכים, המנוע הזה מאפשר לו לפרק לחתיכות גם את הקשות שבדרכים הצדדיות. איל מילס שטף את הרייזר האדום שלו באותו בוקר לכבוד הבן שבא לחופשה מהצבא, אבל לא התנגד ללכלך אותו שוב ולצאת איתי לסיור באזור הדמדומים הזה. מלך, כבר אמרתי?
רייזר בכרם בן זמרה
התחלנו בחלקת סוביניון בלאן וותיקה, שנבצרה לא מכבר. הקוטר של גזעי הגפנים הנטועות בה, מתקרב לקוטר של השוק שלי. בחלק הרחב. מהחלקה הזו מילס עושה את הסוביניון בלאן העשיר והפראי שטעמתי בפרק הקודם. המשכנו אל חלקת הגוורצטרמינר של מילס. אשכולות הענבים ורודים, חומים, מצומקים מעט, ומאוד מאוד טעימים, הסתתרו בין העלים, מתגוננים מהשמש, צוברים עוד סוכר וטעמים לפני הבציר המתקרב.
משם עלינו אל נקודה הגבוהה ביותר בשטח של איל, עם תצפית לאגם דלתון, להר מירון ולשורות האינסופיות של הכרמים הירוקים סביב, וירדנו, זורקים זנב בסיבובים, אל חלקת סירה צעירה ויפהפייה, שאיל מגדל באחד הערוצים. בין מטעי אפרסקים שופעים במיוחד לעצי תאנה בתחילת דרכם. גם בנסיעה הזו לא הצלחתי לעמוד על מימדיו האמיתיים של האזור, אולי הייתי עסוק מדי בלהחזיק חזק, אבל הסיבוב בין הכרמים שנראו כאילו מישהו העביר עליהם שטיפה לכבוד סוף השבוע, עזר לי להבין קצת יותר טוב את המבנה שלו.
במגרש החניה של יקב אדיר, כמה דקות דרומה מכרם בן זמרה, בצד השני של הכביש, כבר עמדו לא מעט רכבים. מטיילי סוף השבוע באו לקחת יין לפני שהם לוקחים את המפתחות לצימר וההוראות להפעלת הג'קוזי. חיפשתי את עדי, מנהלת מרכז המבקרים . 'היא לא נמצאת היום', אמרו לי. כשהלכתי לכיוון מקסים, כדי לחפש את המספר שלה באחת הרשימות, קלט אותי יוסי רוזנברג, המנכ"ל, והחזיר אותי פנימה, כדי לטעום יין באחת הפינות של מרכז המבקרים העמוס.
סוגר שבוע אדיר
2011 הוא הבציר השני שבו עושים שרדונה ביקב אדיר. ציפיתי לשרדונה עשיר ומלא, בסגנון החביב על האחים רוזנברג, אבל במקומו קיבלתי, יין נעים ומאוזן, בלי יותר מדי חבית על הראש, ועם ריחות נעימים של פרי ומינראלים. השיראז מ- 2010 היה מפציץ כבד, מהסוג שצריך גבינות קשות לצידו, והקברנה סוביניון מאותו בציר, בוסרי וקשה. יין שצריך עוד כמה שנות יישון, עד שנדע מה יש בו באמת.
מבציר 2009 טעמתי את אדיר A. בלנד אלגנטי ומורכב יחסית, של שיראז, קברנה סוביניון וקברנה פרנק, ואת פלאטו 2009, יין עשיר ומורכב שמבוסס על קברנה סוביניון וזקוק גם הוא לעוד כמה שנים מתחת לפקק. סגרתי את הטעימה עם גלידת עיזים של מחלבת אדיר, שנמזג עליה מעט פורט, ויצאתי הביתה. אחרי שבוע בדרך, מאות קילומטרים ועשרות יינות, התחלתי להתגעגע.
