הזמן עבר ואת האנרגיה נאלצתי להעביר למקומות אחרים, כך שמועדי הפרסום בעיתון הלכו והתקרבו למועדי הפרסום בבלוג. עכשיו הם השיגו אותם. הטקסט הזה, העוסק בלילה האחרון של המסע, זהה כמעט לחלוטין לזה שהתפרסם בעיתון. אני מעלה אותו לכאן לטובת מי שלא קורא ישראל היום ולטובת התמונה המלאה.
ערב בצל מדבר, מצפה רמון
כמה דקות לפני שכדור השמש הכתום הגיע לאופק והשמיים הפכו להיות כחולים יותר וכהים יותר, הגעתי אל שער הברזל של חוות 'צל מדבר'. בחווה האקולוגית, הנמצאת על שפת מכתש רמון, מול נוף מדברי עוצר נשימה פועל יקב קטן. רוג'ום קוראים לו, על שם גלי האבנים שמשמשים לסימון שבילים באזורים מדבריים. את היקב הקימו בשנת 2008 זיו ספקטור, שהוא בעל החווה ואילן טיפטי, איש חיל האוויר שהגיע לאזור בשנות התשעים. אילן למד לעשות יין אצל ניר שחם ביקב שורק ואחרי כמה ניסיונות בחצר הבית שלו, החליט שהוא זקוק למקום קצת יותר רציני. ספקטור הציע לו להקים יקב אצלו בחווה.
השניים מייצרים כיום כארבעת אלפי בקבוקי יין בשנה, בלי שיהיו להם כרמים משלהם. את הענבים הם רוכשים מכורמים מקומיים, כמו ישי אדלר ודניאל קיש. ביקב הקטן, חלק ממתחם מכולות בחצר האחורית של החווה, טעמנו קברנה סוביניון מבציר 2011 שנמצא בחבית. היין מריר, ירקרק ומלא חיים. הוא יזדקק לעוד כמה חודשים בעץ כדי להירגע. עברנו אל חלל האירוח המרכזי, כדי לטעום עוד כמה יינות: שיראז 2009 שסלחתי לו על הפגמים, בעיקר בגלל שהוא נעשה בבציר הראשון של היקב ו- 'ערוד 2010' – בלנד לא שגרתי של פטי ורדו ומרלו שהתיישן שניים עשר חודשים בחבית. יין מוצלח הרבה יותר, עם ריחות של פירות יבשים, חמיצות טובה, מבנה עגלגל וסיומת קצרה בטעמי קלייה ותבלינים.
'רמון 2001', בלנד של קברנה מרלו ופטי ורדו, התחיל עם ריחות לא נעימים שנעלמו רק אחרי כמה דקות ואפשרו לריחות של תבלינים, עשבי תיבול ומינראלים לעלות ולהתבטא. את ארוחת הערב, אכלתי על שולחנה של משפחת ספקטור ואחריה, הלכתי לישון באחד המבנים האקולוגיים בחווה, שעשויים, בין השאר, מבוץ מדברי ובקבוקי זכוכית משומשים. הייתי זקוק לשנת לילה טובה כדי להתכונן ליום הבא.
ארוחת בוקר עם נוף למכתש
לאחר ארוחת בוקר איטית מול המכתש, נפרדתי ממאיה וזיו ועליתי על הקטנוע. בקצה דרך העפר פניתי שמאלה לכביש ארבעים, חציתי את מצפה רמון וירדתי אל המכתש בדרך לנאות סמדר. אל הכרם הדרומי ביותר בחצי הכדור הצפוני, ואל התחנה האחרונה בהחלט במסע שלי. הבוקר היה נעים, הטמפרטורה קרירה והאוויר צלול.
הכבישים הריקים השאירו לי המון מקום למחשבות על הדרך שעשיתי מאז שיצאתי מהבית כמה שבועות קודם לכן. על מאות הקילומטרים שרכבתי, על עשרות היינות שטעמתי ובעיקר על האנשים שפגשתי – חקלאים, כורמים, ייננים, אבות, בנים, חלוצים, יזמים ועובדי תאגידים. כולם מייצרים את אותו מוצר – יין, אבל כל אחד מהם, מבני משפחת אלפסי בצפון רמת הגולן, ועד לערן רז ממצפה רמון עושה את זה בדרכו. ההבדלים הללו, אם תשאלו אותי, הם אלה שלטעמי עושים את כל העניין. ככל שהדרמתי, הארץ הפכה היות שטוחה, מאובקת וצבאית יותר. טנקים הרימו ענני אבק בשני צידי הכביש ליד שיזפון ואני הורדתי את המשקף וחתכתי את העננים החומים. ממשיך לנסוע. בשעת בוקר מאוחרת הגעתי לקיבוץ נאות סמדר, רק שישים קילומטרים צפונית לאילת והתקשרתי לגדי כדי שיכוון אותי ליקב. גדי מנהל את המחלבה של הקיבוץ, אבל בגלל ששמואל, מנהל היקב, נסע לצפון, הוא התנדב להחליף אותו ולארח אותי. היקב המחלבה וענף גידול הפירות בנאות סמדר, ממוקמים באותו מתחם. העובדים עוברים מענף לענף, לפי דרישות העונה ופעילות השיווק והלוגיסטיקה משותפות לשלושת הענפים. יוגורט אורגני קריר ומרענן היה בדיוק מה שהייתי צריך אחרי קצת יותר משעה של רכיבה במדבר. אחריו כבר הייתי מוכן לטעום קצת יין.
מסע בין יקבים 2012 