מדריך היין הישראלי החדש הוא פרויקט שיצא לדרך מספר חודשים לאחר סיומו של המסע. המדריך הכולל דירוג ורשמי טעימה של כתשעים יינות ישראלים מארבעים ואחד יקבים, יצא לאור ללא שיתופי פעולה מסחריים. כל היינות המופיעים בו נטעמו באופן עיוור על ידי הסומלייה ויועץ היין גל זוהר ועל ידי. מקווה שתיהנו ממנו.
5 שבועות בדרך, 2 קטנועים, 50 פוסטים, קרוב ל- 10,000 צפיות, 608 מחבבים בפייסבוק ויותר מ-20 כתבות ב- 'ישראל היום'. התחלתי ב-26.8.2012 בכרם של יקב אודם בנווה אטי"ב, וסיימתי ב- 16.10 בנאות סמדר – 60 ק"מ צפונית לאילת. ביקרתי ב- 45 יקבים, פגשתי עשרות אנשים, טעמתי מאות יינות ולמדתי המון. על הארץ הזו, על היין שעושים בה ובעיקר על עצמי. את סדרת הכתבות בישראל היום לא הייתי מצליח לכתוב בלי התמיכה והעריכה של אפרת ג'רופי וללא מפיקת העל שרון שובל ואני שמח שאני יכול להודות לכן כאן, ממש מעל הטקסט האחרון של 'מסע בין יקבים 2012'.
יותר דרומית כבר לא אגיע
קברנה סוביניון 2010 היה היין הראשון שטעמתי, ביקב נאות סמדר, שישים קילומטרים צפונית לאילת. אני הייתי אחרי רכיבת בוקר מדברית ובקבוק יוגורט מקומי, חמצמץ וצונן, הוא היה אחרי תקופת היישון שלו בחביות עץ וחיכה במיכל נירוסטה, לרגע שבו הוא ייכנס לבקבוקים. הענבים שמהם הוא נעשה, גדלו בכרם הדרומי ביותר בישראל, שהוא גם הכרם הדרומי ביותר בחצי הכדור הצפוני. בטעימה עיוורת לא הייתי יכול לנחש שזה קברנה סוביניון. היו לו ריחות פרחוניים, מגע עדין, ואפשר היה להרגיש בו מליחות קלה. ריחות של פרי אדום ועשבי תיבול וגוף מוצק, חפשו ביינות של הצפון, לא כאן.
התנאים הקיצוניים בכרם נאות סמדר כוללים אדמה מליחה טמפרטורות גבוהות והמון קרינה. חוץ מזה, כמו שאר הגידולים החקלאיים של נאות סמדר, גם הכרם אורגני. בתנאים קיצוניים שכאלה, הגיוני לצפות ליינות קיצוניים, או לפחות ליינות שחורגים מהסטנדרט. שיראז מרלו 2009 אכזב מהבחינה הזו. הוא היה יין רך, בשל ועשוי היטב, אבל כאלה אפשר למצוא גם במרכז הארץ. לעומתו, סוביניון בלאן 2011 לא יכול היה לקרות בשום מקום אחר. יין צהבהב, עם ריחות מתוקים של אשכוליות משומרות ודבש, גוף עגלגל וסיומת מתוקה. אלה לא מאפיינים של סוביניון בלאן. בטח לא מאפיינים שאני אוהב, ולמרות זאת קשה היה לי לא לחבב את היין הלבן שנעשה בתנאים הללו. מוסקט קנלי 2009, היה תענוג אמיתי. יין חצי יבש חביב במיוחד עם ריחות פרחים ואשכוליות ומתיקות נעימה.בטמפרטורה הנכונה, כלומר כשהוא קר מאוד, הייתי שמח לשתות אותו לארוחת בוקר. למוסקט קנלי 2008 היו ריחות עזים של מי ורדים ומתיקות שכבר התחילה להציק. נראה שהוא ויתר על הקלילות שאפיינה את אחיו הצעיר, יצא לדרך עשירה ומורכבת יותר, וכשטעמתי אותו הוא הגיע לאמצע הדרך.
הכרם הדרומי בישראל
שני היינות המתוקים הללו היו הקדמה למוסקט קנלי שמש 2007. היין נקרא כך כי לאחר התסיסה, הוא מועבר למיכלי זכוכית שנמצאים מחוץ ליקב, כדי לספוג את קרינת השמש המדברית. הוא צהבהב ככה ומרוכז עם טעמים וריחות של פורט, עוגת רום וקרמל. היין האחרון לאותו יום היה 'סמדר', יין קינוח בסגנון מדירה מענבי שרדונה, ששילב בין עקיצה אלכוהולית נעימה וטעמי דבש, קינמון, תאנים וצימוקים. לפני שיצאתי שוב לדרך, עשיתי סיבוב קטן בכרם, הייתי חייב לראות אותו במו עיני. העלים הירוקים הכהים התחילו כבר להתייבש על הגפנים הצנועות כשברקע גבעות הצהובות של מדבר. כך נראה כרם שקשה לו. חזרתי ליקב ולאחר סיבוב קצר במקרר הגבינות המרשים של המחלבה, יצאתי צפונה. כשעצרתי לתדלק ולשתות מים במצפה רמון, החליט אחד המטיילים שפגשתי, לספר לי על אופנוען שהתרסק בסיבוב מעל צומת הרוחות ולאחל לי נסיעה בטוחה.
כמה דקות מאוחר יותר כשלקחתי בזהירות את הסיבוב הזה, יכולתי לראות את כתם השמן שההתרסקות ההיא השאירה על הכביש. זה יכול היה לקרות גם לי, במהלך חמשת השבועות בהם רכבתי מהחרמון לערבה, אבל גם לא מעט דברים פעוטים יותר יכולים היו למנוע מהמסע שלי להסתיים בשלום. אני חושב שזה המקום להודות לכל מי שעזר לי לאורך הדרך. לייננים שהיו סבלניים כלפי בימי הבציר העמוסים, לכל מי שלימד, הסביר, אירח ודאג שאוכל משהו לפני שאני עולה שוב על הכביש. תודה למשפחה שלי, שהסתדרה בלעדי במהלך הימים האלה ולכל מי שתמך, הגיב, העיר, עקב, או רק קרא מדי פעם את מה שכתבתי כאן או בדף הפייסבוק של 'מסע בין יקבים 2012'. אני מקווה שהיה לכם טוב לפחות כמו שהיה לי.
סוף
הזמן עבר ואת האנרגיה נאלצתי להעביר למקומות אחרים, כך שמועדי הפרסום בעיתון הלכו והתקרבו למועדי הפרסום בבלוג. עכשיו הם השיגו אותם. הטקסט הזה, העוסק בלילה האחרון של המסע, זהה כמעט לחלוטין לזה שהתפרסם בעיתון. אני מעלה אותו לכאן לטובת מי שלא קורא ישראל היום ולטובת התמונה המלאה.
ערב בצל מדבר, מצפה רמון
כמה דקות לפני שכדור השמש הכתום הגיע לאופק והשמיים הפכו להיות כחולים יותר וכהים יותר, הגעתי אל שער הברזל של חוות 'צל מדבר'. בחווה האקולוגית, הנמצאת על שפת מכתש רמון, מול נוף מדברי עוצר נשימה פועל יקב קטן. רוג'ום קוראים לו, על שם גלי האבנים שמשמשים לסימון שבילים באזורים מדבריים. את היקב הקימו בשנת 2008 זיו ספקטור, שהוא בעל החווה ואילן טיפטי, איש חיל האוויר שהגיע לאזור בשנות התשעים. אילן למד לעשות יין אצל ניר שחם ביקב שורק ואחרי כמה ניסיונות בחצר הבית שלו, החליט שהוא זקוק למקום קצת יותר רציני. ספקטור הציע לו להקים יקב אצלו בחווה.
השניים מייצרים כיום כארבעת אלפי בקבוקי יין בשנה, בלי שיהיו להם כרמים משלהם. את הענבים הם רוכשים מכורמים מקומיים, כמו ישי אדלר ודניאל קיש. ביקב הקטן, חלק ממתחם מכולות בחצר האחורית של החווה, טעמנו קברנה סוביניון מבציר 2011 שנמצא בחבית. היין מריר, ירקרק ומלא חיים. הוא יזדקק לעוד כמה חודשים בעץ כדי להירגע. עברנו אל חלל האירוח המרכזי, כדי לטעום עוד כמה יינות: שיראז 2009 שסלחתי לו על הפגמים, בעיקר בגלל שהוא נעשה בבציר הראשון של היקב ו- 'ערוד 2010' – בלנד לא שגרתי של פטי ורדו ומרלו שהתיישן שניים עשר חודשים בחבית. יין מוצלח הרבה יותר, עם ריחות של פירות יבשים, חמיצות טובה, מבנה עגלגל וסיומת קצרה בטעמי קלייה ותבלינים.
'רמון 2001', בלנד של קברנה מרלו ופטי ורדו, התחיל עם ריחות לא נעימים שנעלמו רק אחרי כמה דקות ואפשרו לריחות של תבלינים, עשבי תיבול ומינראלים לעלות ולהתבטא. את ארוחת הערב, אכלתי על שולחנה של משפחת ספקטור ואחריה, הלכתי לישון באחד המבנים האקולוגיים בחווה, שעשויים, בין השאר, מבוץ מדברי ובקבוקי זכוכית משומשים. הייתי זקוק לשנת לילה טובה כדי להתכונן ליום הבא.
ארוחת בוקר עם נוף למכתש
לאחר ארוחת בוקר איטית מול המכתש, נפרדתי ממאיה וזיו ועליתי על הקטנוע. בקצה דרך העפר פניתי שמאלה לכביש ארבעים, חציתי את מצפה רמון וירדתי אל המכתש בדרך לנאות סמדר. אל הכרם הדרומי ביותר בחצי הכדור הצפוני, ואל התחנה האחרונה בהחלט במסע שלי. הבוקר היה נעים, הטמפרטורה קרירה והאוויר צלול.
הכבישים הריקים השאירו לי המון מקום למחשבות על הדרך שעשיתי מאז שיצאתי מהבית כמה שבועות קודם לכן. על מאות הקילומטרים שרכבתי, על עשרות היינות שטעמתי ובעיקר על האנשים שפגשתי – חקלאים, כורמים, ייננים, אבות, בנים, חלוצים, יזמים ועובדי תאגידים. כולם מייצרים את אותו מוצר – יין, אבל כל אחד מהם, מבני משפחת אלפסי בצפון רמת הגולן, ועד לערן רז ממצפה רמון עושה את זה בדרכו. ההבדלים הללו, אם תשאלו אותי, הם אלה שלטעמי עושים את כל העניין. ככל שהדרמתי, הארץ הפכה היות שטוחה, מאובקת וצבאית יותר. טנקים הרימו ענני אבק בשני צידי הכביש ליד שיזפון ואני הורדתי את המשקף וחתכתי את העננים החומים. ממשיך לנסוע. בשעת בוקר מאוחרת הגעתי לקיבוץ נאות סמדר, רק שישים קילומטרים צפונית לאילת והתקשרתי לגדי כדי שיכוון אותי ליקב. גדי מנהל את המחלבה של הקיבוץ, אבל בגלל ששמואל, מנהל היקב, נסע לצפון, הוא התנדב להחליף אותו ולארח אותי. היקב המחלבה וענף גידול הפירות בנאות סמדר, ממוקמים באותו מתחם. העובדים עוברים מענף לענף, לפי דרישות העונה ופעילות השיווק והלוגיסטיקה משותפות לשלושת הענפים. יוגורט אורגני קריר ומרענן היה בדיוק מה שהייתי צריך אחרי קצת יותר משעה של רכיבה במדבר. אחריו כבר הייתי מוכן לטעום קצת יין.
אני רוכב אחרי הטנדר של ערן, בכביש 171. מהמטווחים שבשני צידי הדרך, אני שומע יריות. אנחנו פונים שמאלה ונוסעים בדרך עפר, בין כרמים מאובקים ועוצרים ליד סוכה נמצאת על צלע הגבעה, צופה לכרמים של חוות ננה. הגפנים ממלאות את הוואדי כמו שיטפון ירוק כהה. ההרים מתחילים להטיל את צללים ארוכים שלהם, כשאנחנו מתיישבים בסוכה. כשערן מוריד את הניילונים מהגבינות והמאפים שהוא הביא ממאפיית 'לשה' במצפה רמון ואני נזכר שלא אכלתי שום דבר מהבוקר. בין לעיסה לנגיסה הוא מספר לי הכול התחיל.
סוכה במדבר
ערן גדל בכפר ביל"ו, במשפחה של חקלאים, ניהל את הכרמים של יקבי עמק האלה, עבד ברמת הגולן ובהרי ירושלים ותמיד חלם לגדל כרמים בנגב. למה נגב? 'בגלל זה', הוא אמר והצביע על ההרים הצהובים, השמים הבהירים והגפנים הירוקות כהות. האמת, אני מצטער ששאלתי. שאלה מיותרת. ערן למד גם ייננות אצל ניר שחם ביקב שורק, כדי 'להבין את שפת הייננים'. פרט לשלושים הדונם שלו, בהם הוא מגדל קברנה סוביניון, שרדונה, גרנאש, שנין בלאן, ויונייה, שיראז וגוורצטרמינר, הוא מדריך קבוצה של תושבי מצפה רמון שהחליטו לעסוק בחקלאות, בגידול כרמים באזור. הענבים שלהם מגיעים ליקבים צפוניים כמו טפרברג, ברקן, פלטר, רקנאטי ועוד, שלמדו להעריך את האופי הייחודי של הפרי מהמדבר.
לבנים לפנים
ערן מוזג לי שרדונה מבציר 2010. בציר ראשון מחלקה בנחל צין. את הענבים, הוא מסיע בעצמו עד יקב פלטר שבעין זיוון כדי לעשות מהם יין והשילוב בין האיכויות של הפרי ממצפה רמון ליכולות של יקב פלטר בכל מה שקשור ליינות לבנים, מצדיק את המאמץ. עם כל החיבה שלי לאדומים של הנגב, השרדונה הזה היה היין הראשון שבאמת התרגשתי ממנו. צלול כמו האוויר שמסביב, עם ריחות פרי ואדמה, מרקם מדויק וסיומת מרעננת, שמשתלבת נפלא עם האוויר היבש. הקרקע מתחת לגפנים מחופה ביריעות ניילון. הן מונעות מהמים, שלא יכולים להיספג באדמת הלס, להתאדות. המים באזור, כמה לא מפתיע, הם לא עניין פשוט. עד שהסתדרו ענייני הצנרת, כל השקיה של הכרם – ערן מתחיל להשקות בחודש מאי, הייתה גוררת טלפונים נזעמים מהבסיס צבאי הסמוך. הלחץ היה יורד והחיילים לא יכלו להתקלח.
אנחנו טועמים עוד לבן אחד, שנין בלאן מבציר 2011, יין מרתק עם ריחות עשן ואשכולית, טעמים חמצמצים ומגע שמנוני. ערן מאמין שיום אחד 'הנגב יהיה לבן', וחשוב לו שכולנו נדע כי מצפה רמון הוא אזור יין לכל דבר. כיום נטועים באזור כמה מאוד דונמים של כרמים והיד עוד נטויה. השמש החלה להעלם מאחורי הרכס כשנפרדתי מערן ועליתי שוב על הכביש בין המטווחים בדרך לחוות צל מדבר בה נמצא יקב רוג'ום, כדי לבלות בה את הלילה האחרון במסע. בדרך חשבתי בעיקרעל בן גוריון ועל זה שבטח בכל פעם שהוא מתחיל להתהפך בקברו – ולא חסרות לו סיבות לעשות את זה, הוא יכול להיזכר במה שערן עושה במצפה רמון ולחזור למצב מאוזן. לפחות עד לפעם הבאה.
על הגפנים, משני צידי דרך העפר הרחבה, נשארו אשכולות זינפנדל שלמים, מיובשים ומצומקים. הציפורים נראו די מרוצות מהסידור. דניאל לא בצר אותם השנה. כמו בצפון, גם בנגב הבשילו השנה יותר מדי ענבים שאין מי שיעשה מהם יין. חמישה עשר דונם של זנים אדומים גדלים בחוות קיש-דרך ארץ. דניאל עושה מהם ארבעה בלנדים ומתחיל להתנסות גם בשרדונה. ישבנו על המרפסת המרווחת הצופה אל מטעי הזיתים ואל אזור האירוח של החווה והאיש הזה, שחפר כל תעלה והזיז כל אבן, פחות או יותר במו ידיו, גולל בפני את ייסורי הבירוקרטיה שהם מנת חלקו של כל מי שהחליט להתיישב בחוות בודדים. בעיקר בשטח השיפוט של מצפה רמון.
חוות קיש
כשדניאל הקים את החווה, הוא חשב דווקא על עדר עיזים ועל מחלבה, אבל חלום הדיר לא התגשם ובשנת 2006 הוא התחיל לעשות יין. 'לא ידעתי מה עושים', הוא מספר, ונזכר איך בבצירים הראשונים הוא ממלא מיכלים ביין מארבעה זנים שונים. כדי למלא את המיכלים עד סופם, במטרה למנוע מגע של היין עם חמצן, הוא היה מניח בהם בקבוקי זכוכית מלאי מים כדי להעלות את מפלס היין במיכל. בבצירים הבאים השיטות שלו השתכללו. היינות מבציר 2012 מחכים לתורם להתערבב. דניאל מעיד עליהם שיש להם חומציות נהדרת. חלקם נשמר ביקב רוג'ום שבמצפה רמון. דניאל היה שמח לשמור אותם לידו אבל הבירוקרטים מהמועצה לא מאפשרים לו להרחיב את המבנים.
דניאל בגוב השרדונה
אנחנו טועמים את השרדונה מבציר 2012 שעבר תסיסה בטמפרטורה בה תוססים בדרך כלל יינות אדומים. הוא לא דומה לשום דבר אחר והוא טעים ומלא אופי. יין כהה, עשיר ושמנוני, שכאילו ספג לתוכו לא מעט אבק ושמש מדברית. דניאל גונב מהמיכל גם קברנה סוביניון 2011, יין עם ריחות פרי נהדרים וגוף קליל ובלנד מעניין של זינפנדל, שיראז ומרלו, מאותו בציר, שההתיישנות עם כפיסי עץ, הוסיפה לו מימד של טעם. טעמנו גם בלנד של קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו, יין כהה עם גוף מוצק וטעמים מובהקים של פרי שחור ושיראז עם ריחות נהדרים של סוכריות חמוצות, מגע ידידותי וטעמי פרי.
'דרך ארץ זה לא סתם שם', דניאל אומר, 'את כל מי שמגיע אני מקבל כמו אח. האמת, אחרי כמה שעות וכמה יינות , אני מודה שהתחלתי להרגיש בבית, אבל הייתי צריך לקום, להיפרד מדניאל והמשיך לרכב דרומה אל צומת הרוחות, לפגישה עם ערן רז מחוות ננה.
בלילה ירד גשם. הרעש של הטיפות על גג הבקתה העיר אותי. יצאתי לאוויר הקריר ונתתי לעצמי להירטב, לשטוף מעלי את יום הרכיבה בין ההרים הצהובים של רמת הנגב. כמה שעות לפני שהגשם ירד, בשעת ערב מוקדמת אך חשוכה, הגעתי אל חוות נחל בוקר. משה זוהר פתח את השער, הוביל אותי ואת הקטנוע לחצר פנימית תחומה בשלושה מבנים והחנה את הטנדר שלו כך שיחסום את הכניסה. מסתבר שגם כאן צריך להיזהר מגנבים.
את ארוחת הערב אכלנו מסביב לשולחן חצר. הכינה אותה איריס פולטון מדברי טעם, שמבשלת ארוחות בהזמנה לאורחי הצימרים ולמטיילים באזור. לפחות על פי המנות שטעמתי, היא עושה את זה עם הרבה כישרון ואהבה שמזכירה אוכל של בית. משה, והילדה רעייתו סיפרו לי על מסע האופניים האירופאי שאליו הם עמדו לצאת. בלי תוכניות מראש. שני אנשים. שני זוגות אופניים. ציוד בסיסי ורצון לעזוב את הכול לכמה חודשים ולנסוע. משהו שבאותם ימים יכולתי להבין היטב. את החווה הם עמדו להשאיר בידיהם של ביתם ובן זוגה, שחזרו אותו קיץ משהות ארוכה בצפון אנגליה. הם ניהלו שם מלון, כל שתחום האירוח אינו זר להם.
בוקר בנחל בוקר
פרט לגשם המפתיע, הלילה היה שקט ונעים. למרות שהקרבה לכביש, לא מאפשרת את תחושת הניתוק המושלמת אליה אפשר לצפות מחוות בודדים. אחרי ארוחת בוקר במרפסת הבקתה, נכנסתי עם משה למרתף היין של החווה בו הוא מוכר יינות שנעשים בנגב, ומציע טעימות של כשישה יינות מקומיים. על המדפים זיהיתי בקבוקים של יקב רוטה, יקב שדה בוקר ויקב שדמה, שבהם ביקרתי ביום הקודם, לצד בקבוקים של יקב רוג'ום ויקב נאות סמדר, אליהם התעתדתי להגיע בהמשך. איחלתי למשה והילדה הנסיעה טובה והמשכתי במסע שלי על כביש 40 לכיוון כרמי עבדת.
כשעצרתי כדי לצלם את הכרמים, שנטועים בוואדי לצידי הדרך המובילה אל החווה, חיליק התקשר. כיביתי את המנוע, עמדתי שם, באמצע הכרם המדברי, בתחילתו הקרירה של היום ושמעתי, אולי בפעם הראשונה מאז יצאתי למסע, איך הוא נראה בעיניים של מישהו אחר. תודה חיליק, באמת לא ידעתי שהוא כזה. אחרי שסיימתי את השיחה ונכנסתי לחווה, לקח אותי איל יזרעאל, לראות את ציורי הסלע. מדובר בציורים עתיקים שנחרטו על ידי תושבי הנגב הקדומים. לא מעט ציורים כאלה נמצאים על ההרים סביב החווה ואיל סימן בצבעים וציורים משלו את הדרכים אליהם.
ציורי סלע, כרמי עבדת
בתום הסיור עוצר הנשימה – לא קל לטפס על ההרים הללו, וההסבר הקצר על האזור, שנקטע כל כמה רגעים על ידי טיסות אימון של חיל האוויר, חזרנו ליקב כדי לטעום יין. בציר 2012 הסתיים בכרמי עבדת כמה שבועות לפני שהגעתי והיינות שנעשו ממנו היו בעיצומו של תהליך. טעמנו רוזה 2012 שנעשה מענבי קברנה סוביניון. יין ורוד יפהפה עם ריחות רעננים של פרי ועשבי תיבול בתוספת מעט ריחות מינראליים.
איל שלף מהחביות גם קברנה סוביניון 2012, שהסריח בעיצומה של תסיסה מלולקטית, אבל היה בעל גוף עגול ורך, ומרלו מאותו בציר שהפגין קשיחות ומבנה מוצק. סוביניון 2009 היה בעל צבע חיוור וריחות פרי נעימים, והמרלו 2009 למרות שהיה מחומצן מעט, הפגין עוצמה, קשיחות מדברית ודמיון ברור לאחיו הצעיר שזה עתה סיים לתסוס. יין בסגנון פורט שהתיישן בחביות שעמד בשמש המדבר, היה מאוזן וטעים – לא מתוק מדי. אלי בגלל הפרי ואולי בגלל העבודה ביקב, היינות של כרמי עבדת הם בעלי מבנה מוצק וטעמים בולטים יותר מרוב היינות שטעמתי באזור, בלי לוותר על אופי המקומי. נפרדתי מאייל, חזרתי לאט לאט, על דרך העפר בין הכרמים שהחלו כבר להתייבש ועליתי על כביש 40, בדרך לחוות קיש.
לקיבוץ שדה בוקר הגעתי כמה דקות לפני השקיעה. צבי רמק, היינן חיכה לי אחרי השער, ואני רכבתי בעקבות הטנדר שלו אל היקב שנמצא באחד מאזורי המגורים של הקיבוץ. צבי עלה לישראל מארה"ב בשנת 1980 והתיישב בנגב. הוא היה אז בן 22. בשנת 1995 הוא לקח שנת חופש, נסע לבקר את המשפחה בנאפה שבקליפורניה ולמד לעשות יין. באותה שנה ניטע הכרם של שדה בוקר, במסגרת ניסוי שנועד לברר האם גפן יין מסוגלת לגדול על מים מליחים. התשובה הייתה 'לא', אבל הכרם נשאר והענבים שגדלו בו, על מים מתוקים, נמכרו ליקבים בצפון. בשנת 1999 קיבל צבי את אישור החברים להקים יקב בקיבוץ, במבנה ששימש בעבר כמקלחות משותפות. לפחות היו לו שם חרסינות על הקירות ומערכת ניקוז.
תוסס בשדה בוקר
כשניסיתי לברר איתו עד כמה קשה היה לו לקבל אישור מהקיבוץ, צבי סיפר לי את האגדה על חשמליה א' וחשמליה ב', שהוקמו בקיבוץ לא בגלל הדרישה המוגברת לעבודות חשמל, אלא בגלל שחשמלאי א' וחשמלאי ב' לא דיברו אחד עם השני. או קי , אז פשוט זה לא היה, אבל עובדה: יקב שדה בוקר חי וקיים.
הוא לא רק קיים. מבציר 2011 שדה בוקר הוא גם יקב כשר. המשגיח הגיע ממדרשת בן גוריון הגיע כדי לבחוש את הקברנה סובינון שתסס במיכלי הפלסטיק הלבנים. כשהראש שלו כמעט נוגע בתקרת המקלחת הנמוכה, הוא 'שבר' את כובע הקליפות שהצטבר על פני הנוזל ובחש את היין. צבי משרה את היינות שלו לפחות עשרה ימים על הקליפות, מיישן אותם שנתיים בחביות משומשות ונותן להם עוד כמה זמן להירגע בבקבוקים. אנחנו טועמים יין ממיכל אחד. הוא פירותי ופרחוני, היין במיכל השני בשרני ומתובל. מעל שני היינות ריחפו אותם ריחות נעימים של עשבי תיבול יבשים וחולות מדבר.
וגם תוויות יפות
בחושך כמעט מוחלט הלכנו אל מרכז המבקרים הצנוע של שדה בוקר כדי לטעום יין מוכן. את התוויות, שעיצבה ביתו של צבי אהבתי מאוד, והאמת, גם את היין זה היה קברנה-מרלו 2007 היו ריחות פרי משולבים במינראלים, מרקם קל וידידותי וסיומת מתקתקה. בנוסף נעשים ביקב גם קברנה סוביניון, מרלו וזינפנדל שלא זכיתי לטעום. זה היה היקב הרביעי שלי לאותו יום והרגשתי שיכולת הטעימה שלי הגיעה לקיצה.
הבטחתי לעצמי לחזור שוב אל היקב הצנוע הזה ואל האיש הצנוע הזה שלמרות החום והשטפונות וחשמלאי א' וחשמלאי ב', מצליח לעשות יין במדבר. נפרדתי ממנו ורכבתי לאט ובזהירות לכיוון חוות נחל בוקר של משה והילדה זוהר, כדי לבלות בה את הלילה הלפני אחרון של המסע.
Here's an excerpt:
600people reached the top of Mt. Everest in 2012. This blog got about 6,900 views in 2012. If every person who reached the top of Mt. Everest viewed this blog, it would have taken 12 years to get that many views.
העובדה שאפשר לעשות יין בנגב לא מפתיעה כמו המרחקים הקצרים כל כך בין המקומות שבהם עושים יין בנגב. כדי להגיע אל כביש 222 מהמרכז רכבתי כאמנם שעה, אבל ברגע שעליתי עליו, לא נדרשו לי הרבה יותר מעשר דקות בקצב סביר כדי לעבור מיקב ליקב. אחרי טעימה של בוקר בחוות רוטה, וטעימת צהריים במרחק שדה בטטות משם, בחוות אשב"א, עליתי שוב על הדרך לכיוון קיבוץ רביבים. שם, בצריף עץ שהוא חלק ממצפה רביבים ההיסטורי, פגשתי את עומרי קלוסקי, איש הקיבוץ שהקים, עם רני פיסק, את היקב הקטן בבציר 2003. הוא המליץ לי להחנות במרפסת של היקב ולקחת איתי את התרמיל כי 'גונבים פה'.
בשונה מארז רוטה ושלמה אזולאי שמגדלים כרמים ושהיין תופס חלק עיקרי בעשייה שלהם יקב שדמה הוא חלק ממערכת קיבוצית . לרוטה או אזולאי יהיה קשה מאוד אם הם לא יוכלו לעשות יין מדי בציר. אם עומרי ידלג על בציר בגלל שהוא עוד לא מכר את היינות מהבציר שלפניו, או כי הפרי לא מספיק איכותי, זה בסדר. כל עוד הוא לא מפסיד יותר מדי, לקיבוץ אין בעיה עם זה. המצב הקיומי הנוח מאפשר לעומרי לבקבק רק עכשיו יינות מבציר 2008 אחרי שלוש שנות שהייה בחביות.
טעימה ביקב שדמה
אנחנו טועמים קברנה פרנק 2008. הענבים מהם הוא נעשה גדלו באזור מצפה רמון, בכרמים שמתחת לכלא נפחא, והיין היה מלא ומרוכז יותר מאשר היינות הרזים של השכנים. לקח לו אמנם קצת זמן להיפתח אבל כשזה קרה, התגלה יין עשיר מאוד, עם ריחות של פירות יבשים ונטייה למתקתקות. פטי ורדו 2008 שנעשה מענבי רמת הנגב הוא יין כהה מאוד, עם ריחות בשלים חמיצות טובה, ריחות של קפה שחור של קולה, ומגע קליל יחסית. השיראז מאותו בציר נעשה גם הוא מענבי רמת הנגב ולמרות שחסרו לו מאפיינים בולטים של שיראז, הוא הפגין טעמים עשירים ומאוזנים ומבנה מצוין.
טעמנו קברנה סוביניון 2006 שהיה פרחוני, אלכוהולי ובשל מאוד, בלי יותר מדי מאפיינים של קברנה סוביניון, ולאחר מכן עברנו ליינות הצעירים מבציר 2011. שיראז בשרני ועשיר עם ריחות של פרחים ובשר, פטי ורדו שחור עמוק ונהדר, מרלו בשרני בריח של פרי טרי ועשבי תיבול וקברנה סוביניון עדין ומעוגל. כולם חומרי גלם מעניינים. עכשיו נשאר רק לא לקלקל אותם.
שדמה מפגיש בין ענבים מהר הנגב לבין ענבים מהמישור במקום אחד. בביקור ביקב הצנוע קשה אמנם למצוא יינות גדולים או מרגשים אבל אפשר ללמוד המון על ההבדלים בין אזורי הגידול ועל ההשפעה שלהם על הטעמים והמרקמים של היינות. אחרי שנפרדתי מעומרי עליתי שוב על הקטנוע ורכבתי באור של אחד הצהריים על 222 לכיוון כביש ארבעים, בדרכי ליקב שדה בוקר. היקב הרביעי והאחרון שלי לאותו יום.
*הכותרת מתוך 'שדמתי', מילים: יצחק שנהר, לחן: ידידיה אגמון
על חוות רוטה כתבתי בפוסט הקודם שהיא נראית כמו כמה צריפים שמישהו זרק באמצע המדבר. חוות אשב"א, שנמצאת בצמוד לכביש 222 היא סיפור אחר לגמרי. החווה מוקפת בשערים כפולים, גדרות גבוהות וחפירים עמוקים שמגנים עליה לא רק מגנבים, אלא גם מחיות בר, מבקרים וכלי רכב שיכולים לשאת איתם זיהומים מבחוץ. שלמה אזולאי, שהקים את החווה האורגנית הזו בשנת 2005, אחרי שפונה מגוש קטיף, פגש אותי אחרי השער החשמלי ויצאנו לסיבוב בין חלקות הזיתים והגפן.
חוות אשב"א – ראשי תיבות של אזולאי שלמה בן אברהם, משתרעת על שטח של שלוש מאות וחמישים דונם. על מאתיים מהם גדלים זיתים, ענבים, תבלינים ובוסתן פרי. את עצי הזית שלו שלמה נוטע במרחקים גדולים בהרבה כמעט מאשר בכל מקום אחר. המרחק הזה שומר על הבריאות של העצים ועוזר לשלמה הימנע מריסוסים. יכולת לנטוע יותר' אני מנסה להקשות עליו, אבל שלמה, שעבד שנים באבטחה וחי בגוש קטיף, הוא לא מסוג האנשים שעיתונאי תל-אביבי עם משקפי קריאה יכול להקשות עליהם.הוא אומר שאחרי כמה שנים, הזיתים שלו נותנים הרבה יותר יבול מאשר אלה שניטעו בצפיפות, כך שבסוף העסק מתאזן.
גפנים בשתי קומות
גם את הגפנים שלמה נוטע במרחקים אסטרונומיים זה מזה, ואם זה לא מספיק הוא מעצב אותן במבנה של שתי קומות. 'באו מדריכים שלמדו באירופה', הוא אומר, 'ואמרו שצריך לנטוע כרמים במרחק של שמונים סנטימטר מגפן לגפן, זה אולי מתאים לאירופה, לכרמים שלא סיקלו ולא השקו ולא דישנו'. זה לא נראה לשלמה הגיוני, אז הוא חשב על זה והגיע למסקנה שבארץ, ובטח באדמה החולית של אזור ניצנה, זה לא יעבוד. הוא יודע שהגידולים האורגניים צריכים מרחב והזנה והוא דואג לתת להם את מה שהם צריכים. שלמה אומר שהשיטה הזו מאפשרת לו לגדל טון וחצי ענבי יין לדונם בלי לפגוע באיכות שלהם. בכרמים של החווה גדלים ענבי פטי ורדו, פינו נואר, מרלו, שיראז וקברנה סוביניון. 'זנים לבנים לא כל כך מצליחים כאן'.
מתחת לרשת צל קרוב ליקב אנחנו אוכלים ארוחת צהריים וטועמים קברנה סוביניון 2011. היין שעבר רק סינון גס הוא לא מאוד נקי, אבל הוא פירותי , חמצמץ ונעים לשתייה. קברנה סוביניון 2012 מהמיכל, התגלה גם הוא כיין עשיר בטעמי פרי, בעיקר דובדבן טרי, שקצת קשה היה לי לחבר למרחבים הצהובים שמסביב. טעמנו גם פינו נואר מבציר 2011 ששמר על המאפיינים של הזן כולל סירחון קל, חמיצות נושכת, טעמי פרי ותבלינים ואחוז אלכוהול נמוך. לא נראה לי שהוא יצליח להתיישן יפה, אבל כרגע, אין ספק שמדובר ביין חביב ביותר.
למרות ההבדלים הקיצוניים בגישות הגידול והעשייה, יכולתי לשים לב לכמה מאפיינים שהזכירו לי את היינות של רוטה: ריחות של עשבי תיבול יבשים ומבנה קל. אפילו שלמה שעושה הכולאך רק בדרך שלו, מהמאפיינים של האזור הוא לא יכול להתחמק. נפרדתי ממו ומאייל אליפז, בוגר אוניברסיטת אדלייד שעושה את היין בחווה החל מבציר 2012 ויצאתי לפגוש את עומרי, ביקב שדמה אשר בקיבוץ רביבים.
מסע בין יקבים 2012 