לקיבוץ שדה בוקר הגעתי כמה דקות לפני השקיעה. צבי רמק, היינן חיכה לי אחרי השער, ואני רכבתי בעקבות הטנדר שלו אל היקב שנמצא באחד מאזורי המגורים של הקיבוץ. צבי עלה לישראל מארה"ב בשנת 1980 והתיישב בנגב. הוא היה אז בן 22. בשנת 1995 הוא לקח שנת חופש, נסע לבקר את המשפחה בנאפה שבקליפורניה ולמד לעשות יין. באותה שנה ניטע הכרם של שדה בוקר, במסגרת ניסוי שנועד לברר האם גפן יין מסוגלת לגדול על מים מליחים. התשובה הייתה 'לא', אבל הכרם נשאר והענבים שגדלו בו, על מים מתוקים, נמכרו ליקבים בצפון. בשנת 1999 קיבל צבי את אישור החברים להקים יקב בקיבוץ, במבנה ששימש בעבר כמקלחות משותפות. לפחות היו לו שם חרסינות על הקירות ומערכת ניקוז.

יקב שדה בוקר, צילום: יאיר גת

תוסס בשדה בוקר

כשניסיתי לברר איתו עד כמה קשה היה לו לקבל אישור מהקיבוץ, צבי סיפר לי את האגדה על חשמליה א' וחשמליה ב', שהוקמו בקיבוץ לא בגלל הדרישה המוגברת לעבודות חשמל, אלא בגלל שחשמלאי א' וחשמלאי ב' לא דיברו אחד עם השני. או קי , אז פשוט זה לא היה, אבל עובדה: יקב שדה בוקר חי וקיים.

הוא לא רק קיים.  מבציר 2011 שדה בוקר הוא גם  יקב כשר. המשגיח הגיע ממדרשת בן גוריון הגיע כדי לבחוש את הקברנה סובינון שתסס במיכלי הפלסטיק הלבנים. כשהראש שלו כמעט נוגע בתקרת המקלחת הנמוכה, הוא 'שבר' את כובע הקליפות שהצטבר על פני הנוזל ובחש את היין. צבי משרה את היינות שלו לפחות עשרה ימים על הקליפות, מיישן אותם שנתיים בחביות משומשות ונותן להם עוד כמה זמן להירגע בבקבוקים. אנחנו טועמים יין ממיכל אחד. הוא פירותי ופרחוני, היין במיכל השני בשרני ומתובל. מעל שני היינות ריחפו אותם ריחות נעימים של עשבי תיבול יבשים וחולות מדבר.

יקב שדה בוקר. צילום: יאיר גת

וגם תוויות יפות

בחושך כמעט מוחלט הלכנו אל מרכז המבקרים הצנוע של שדה בוקר כדי לטעום יין מוכן. את התוויות, שעיצבה ביתו של צבי אהבתי מאוד, והאמת, גם את היין  זה היה קברנה-מרלו 2007 היו ריחות פרי משולבים במינראלים, מרקם קל וידידותי וסיומת מתקתקה. בנוסף נעשים ביקב גם קברנה סוביניון, מרלו וזינפנדל שלא זכיתי לטעום. זה היה היקב הרביעי שלי לאותו יום והרגשתי שיכולת הטעימה שלי הגיעה לקיצה.

הבטחתי לעצמי לחזור שוב אל היקב הצנוע הזה ואל האיש הצנוע הזה שלמרות החום והשטפונות וחשמלאי א' וחשמלאי ב', מצליח לעשות יין במדבר. נפרדתי ממנו ורכבתי לאט ובזהירות לכיוון חוות נחל בוקר של משה והילדה זוהר, כדי לבלות בה את הלילה הלפני אחרון של המסע.