זהב נמס שפוך על אדמה*

העובדה שאפשר לעשות יין בנגב לא מפתיעה כמו המרחקים הקצרים כל כך בין המקומות שבהם עושים יין בנגב. כדי להגיע אל כביש 222 מהמרכז רכבתי כאמנם שעה, אבל ברגע שעליתי עליו, לא נדרשו לי הרבה יותר מעשר דקות בקצב סביר כדי לעבור מיקב ליקב. אחרי טעימה של בוקר בחוות רוטה, וטעימת צהריים במרחק  שדה בטטות משם, בחוות אשב"א, עליתי שוב על הדרך לכיוון קיבוץ רביבים. שם, בצריף עץ שהוא חלק ממצפה רביבים ההיסטורי, פגשתי את עומרי קלוסקי, איש הקיבוץ שהקים, עם רני פיסק, את היקב הקטן בבציר 2003. הוא המליץ לי להחנות במרפסת של היקב ולקחת איתי את התרמיל כי 'גונבים פה'.

בשונה מארז רוטה ושלמה אזולאי שמגדלים כרמים ושהיין תופס חלק עיקרי בעשייה שלהם  יקב שדמה הוא חלק ממערכת קיבוצית . לרוטה או אזולאי יהיה קשה מאוד אם הם לא יוכלו לעשות יין מדי בציר. אם עומרי ידלג על בציר בגלל שהוא עוד לא מכר את היינות מהבציר שלפניו, או כי הפרי לא מספיק איכותי, זה בסדר. כל עוד הוא לא מפסיד יותר מדי, לקיבוץ אין  בעיה עם זה. המצב הקיומי הנוח מאפשר לעומרי לבקבק רק עכשיו יינות מבציר 2008 אחרי שלוש שנות שהייה בחביות.

טעימה ביקב שדמה

אנחנו טועמים קברנה פרנק 2008. הענבים מהם הוא נעשה גדלו באזור מצפה רמון, בכרמים שמתחת לכלא נפחא, והיין היה מלא ומרוכז יותר מאשר היינות הרזים של השכנים. לקח לו אמנם קצת זמן להיפתח  אבל כשזה קרה, התגלה יין עשיר מאוד, עם ריחות של פירות יבשים ונטייה למתקתקות. פטי ורדו 2008 שנעשה מענבי רמת הנגב הוא יין כהה מאוד, עם ריחות בשלים חמיצות טובה, ריחות של קפה שחור של קולה, ומגע קליל יחסית. השיראז מאותו בציר  נעשה גם הוא מענבי רמת הנגב ולמרות שחסרו לו מאפיינים בולטים של שיראז, הוא הפגין טעמים עשירים ומאוזנים ומבנה מצוין.

טעמנו קברנה סוביניון 2006  שהיה פרחוני, אלכוהולי ובשל מאוד, בלי יותר מדי מאפיינים של קברנה סוביניון, ולאחר מכן עברנו ליינות הצעירים מבציר 2011. שיראז בשרני ועשיר עם ריחות של פרחים ובשר, פטי ורדו שחור עמוק ונהדר, מרלו בשרני בריח של פרי טרי ועשבי תיבול וקברנה סוביניון עדין ומעוגל. כולם חומרי גלם מעניינים. עכשיו נשאר רק לא לקלקל אותם.

שדמה מפגיש בין ענבים מהר הנגב לבין ענבים מהמישור במקום אחד. בביקור ביקב הצנוע קשה אמנם למצוא יינות גדולים או מרגשים אבל אפשר ללמוד המון על ההבדלים בין אזורי הגידול  ועל ההשפעה שלהם על הטעמים והמרקמים של היינות. אחרי שנפרדתי מעומרי עליתי שוב על הקטנוע ורכבתי באור של אחד הצהריים על 222 לכיוון כביש ארבעים, בדרכי ליקב שדה בוקר. היקב הרביעי והאחרון שלי לאותו יום.

*הכותרת מתוך 'שדמתי', מילים: יצחק שנהר, לחן: ידידיה אגמון

היום הראשון של השבוע האחרון

'עוד מעט כל זה ייגמר', חשבתי כשליפפתי שוב את הגומיות סביב התרמיל והידקתי אותן לקטנוע. לקחנו הפסקה של שבוע. אני  בגלל שלרכב בדרכי ישראל בימי חג הסוכות לא נשמע לי כמו רעיון כל כך טוב, והקטנוע, כי הוא היה צריך לעבור טיפול גדול לפני היציאה לדרך. סביבות 1800 ש"ח כולל שטיפה והכול, תודה ששאלתם. על הכביש  היה לי זמן לעוד קצת מחשבות. נזכרתי במה ששוקי ישוב מיקב עגור אמר לי כשישבנו אצלו במטבח. 'תראה איך אתה עושה עניין', הוא אמר בהמשך לשיחה שלנו על מותה  של עיתונות היין הישראלית. 'מסעות, קטנועים, עניינים. נסיעות בין יקבים הרי צריכות להיות חלק משגרת חייהם של כתבי יין'. הוא כל כך צדק. פעם היה כתב ומבקר יין אחד שהנסיעות ליקבים בכל הארץ היו השגרה שלו. קראו לו דניאל רוגוב. אחרי שהוא נפטר לא נשאר אף אחד שיעשה את העבודה שלו. היו די הרבה שרצו, אבל דווקא עכשיו שהיינות יותר טובים והייננים יותר יודעים, כמעט כל הכותבים עושים את העבודה שלהם בהתנדבות, כשיש להם זמן פנוי או צורך, כששולחים להם יין הביתה או מזמינים אותם לאכול משהו. אפילו אני, מהמעטים ברי המזל שמשלמים להם קצת על כתיבה, צריך להמציא פרויקטים מיוחדים כדי לעשות את מה שרוגוב עשה בשגרה. אחר כך אני צריך למצוא  גם ספונסרים וכסף לדלק וטיפולים גדולים. נכון שמדובר במגמה עולמית אבל בכל זאת זה די עצוב.

בוקר טוב רביבים

את חלקו  הדרומי של המסע התחלתי אצל ארז, בחוות רוטה. לא רחוק מקיבוץ רביבים. דרך עפר לא מאוד נוחה לקטנועים הובילה אותי בקפיצות קלות מכביש 222 אל החווה. בשדות מצידי הדרך,  הטיסו מכונות חקלאיות גדולות, כמויות של בטטות מתוך האדמה וירו אותן למיכלים גדולים. ממלאות את האוויר היבש בריחות חקלאיים של צמחייה ירוקה ואדמה לחה שהרוח הביאה אלי. חוות רוטה נראית כמו כמה צריפים שמישהו זרק באמצע המדבר וחלקות הכרם  שנבצרו די מזמן, כבר עמדו מיובשות. בציר 2012 היה טוב מבחינת האיכות בכרמי רוטה אבל לא מבחינת הכמות. השועלים חיבלו בכרמים כמו שצריך ואכלו לא פחות משני טון ענבים. 'אם זה ימשיך ככה, אני אתחיל לצוד אותם ואעבור לייצר שטריימל'. ישבנו מתחת לאחת הסככות, לידינו ארגזים הומי זבובים, בהם הונחו אשכולות מוסקט לייבוש. בקרוב ארז יינסה לעשות מהם יין.

על המרפסת

ישי מרתמים יושב איתנו לטעום. רתמים הוקם כקיבוץ, ננטש על ידי החברים והפך בהמשך ליישוב קהילתי דתי. ישי, כשהוא לא עוזר לארז ביקב, עובד כמורה למקצועות קודש ברתמים ובבאר שבע. אנחנו טועמים את 'נעמה 2011', בלנד של קברנה סוביניון ומרלו בחלקים שווים, שהתיישן במיכל פלסטיק עם שבבי עץ. היו לו ריחות של עשבי תיבול יבשים ומעט עשן, טעמים רעננים ומגע מחוספס. ל'יעל 2009', שעשוי באותו הרכב והתיישן עשרה חודשים בחבית, הצטרפו ריחות של שוקולד, אדמה, קצת יותר עשן ומעין מתקפה מתוקה על החיך. טעמנו גם את נטע 2011, בלנד של קברנה, מרלו ושיראז, שהתיישן על שבבים. יין עם ריחות של פרחים יבשים, בשר מעושן, שוקולד ופרחים. בשלב הזה ארז שלף מהארכיון את אחד הנסיונות שלו. מוסקט מבציר 2003. ארז רצה לעשות ממנו ברנדי אבל משהו שם לא עבד אז היין נשאר חמש שנים בחבית, בשמש המדברית. זה ייו עשיר ומרוכז בטירוף עמוס בריחות של פרי בשל מתוק ואלכוהול, שהטעם שלו מילא את הפה להתקפה קצרה ונעלם במהירות רק כדי לחזור לסיומת ארוכה במיוחד. היינות של ארז הם לא גדולים, הוא לא מנסה לעשות יינות גדולים. מצד אני לא יכול לחשוב על הרבה יינות קברנה סוביניון או מרלו ישראלים שהייתי יכול לשתות בנגב, בלי לחוש קצת מועקה, והיינות של רוטה, עם הפגמים הקלים שלהם, נראו לי כמו הכי מתאימים לזמן ולמקום. דרך העפר מקפיצת הישבנים, החזירה אותי אל כביש 222 ואל היעד הבא שלי חוות אשב"א.