בלילה ירד גשם. הרעש של הטיפות על גג הבקתה העיר אותי. יצאתי לאוויר הקריר ונתתי לעצמי להירטב, לשטוף מעלי את יום הרכיבה בין ההרים הצהובים של רמת הנגב. כמה שעות לפני שהגשם ירד, בשעת ערב מוקדמת אך חשוכה, הגעתי אל חוות נחל בוקר. משה זוהר פתח את השער, הוביל אותי ואת הקטנוע לחצר פנימית תחומה בשלושה מבנים והחנה את הטנדר שלו כך שיחסום את הכניסה. מסתבר שגם כאן צריך להיזהר מגנבים.
את ארוחת הערב אכלנו מסביב לשולחן חצר. הכינה אותה איריס פולטון מדברי טעם, שמבשלת ארוחות בהזמנה לאורחי הצימרים ולמטיילים באזור. לפחות על פי המנות שטעמתי, היא עושה את זה עם הרבה כישרון ואהבה שמזכירה אוכל של בית. משה, והילדה רעייתו סיפרו לי על מסע האופניים האירופאי שאליו הם עמדו לצאת. בלי תוכניות מראש. שני אנשים. שני זוגות אופניים. ציוד בסיסי ורצון לעזוב את הכול לכמה חודשים ולנסוע. משהו שבאותם ימים יכולתי להבין היטב. את החווה הם עמדו להשאיר בידיהם של ביתם ובן זוגה, שחזרו אותו קיץ משהות ארוכה בצפון אנגליה. הם ניהלו שם מלון, כל שתחום האירוח אינו זר להם.
בוקר בנחל בוקר
פרט לגשם המפתיע, הלילה היה שקט ונעים. למרות שהקרבה לכביש, לא מאפשרת את תחושת הניתוק המושלמת אליה אפשר לצפות מחוות בודדים. אחרי ארוחת בוקר במרפסת הבקתה, נכנסתי עם משה למרתף היין של החווה בו הוא מוכר יינות שנעשים בנגב, ומציע טעימות של כשישה יינות מקומיים. על המדפים זיהיתי בקבוקים של יקב רוטה, יקב שדה בוקר ויקב שדמה, שבהם ביקרתי ביום הקודם, לצד בקבוקים של יקב רוג'ום ויקב נאות סמדר, אליהם התעתדתי להגיע בהמשך. איחלתי למשה והילדה הנסיעה טובה והמשכתי במסע שלי על כביש 40 לכיוון כרמי עבדת.
כשעצרתי כדי לצלם את הכרמים, שנטועים בוואדי לצידי הדרך המובילה אל החווה, חיליק התקשר. כיביתי את המנוע, עמדתי שם, באמצע הכרם המדברי, בתחילתו הקרירה של היום ושמעתי, אולי בפעם הראשונה מאז יצאתי למסע, איך הוא נראה בעיניים של מישהו אחר. תודה חיליק, באמת לא ידעתי שהוא כזה. אחרי שסיימתי את השיחה ונכנסתי לחווה, לקח אותי איל יזרעאל, לראות את ציורי הסלע. מדובר בציורים עתיקים שנחרטו על ידי תושבי הנגב הקדומים. לא מעט ציורים כאלה נמצאים על ההרים סביב החווה ואיל סימן בצבעים וציורים משלו את הדרכים אליהם.
ציורי סלע, כרמי עבדת
בתום הסיור עוצר הנשימה – לא קל לטפס על ההרים הללו, וההסבר הקצר על האזור, שנקטע כל כמה רגעים על ידי טיסות אימון של חיל האוויר, חזרנו ליקב כדי לטעום יין. בציר 2012 הסתיים בכרמי עבדת כמה שבועות לפני שהגעתי והיינות שנעשו ממנו היו בעיצומו של תהליך. טעמנו רוזה 2012 שנעשה מענבי קברנה סוביניון. יין ורוד יפהפה עם ריחות רעננים של פרי ועשבי תיבול בתוספת מעט ריחות מינראליים.
איל שלף מהחביות גם קברנה סוביניון 2012, שהסריח בעיצומה של תסיסה מלולקטית, אבל היה בעל גוף עגול ורך, ומרלו מאותו בציר שהפגין קשיחות ומבנה מוצק. סוביניון 2009 היה בעל צבע חיוור וריחות פרי נעימים, והמרלו 2009 למרות שהיה מחומצן מעט, הפגין עוצמה, קשיחות מדברית ודמיון ברור לאחיו הצעיר שזה עתה סיים לתסוס. יין בסגנון פורט שהתיישן בחביות שעמד בשמש המדבר, היה מאוזן וטעים – לא מתוק מדי. אלי בגלל הפרי ואולי בגלל העבודה ביקב, היינות של כרמי עבדת הם בעלי מבנה מוצק וטעמים בולטים יותר מרוב היינות שטעמתי באזור, בלי לוותר על אופי המקומי. נפרדתי מאייל, חזרתי לאט לאט, על דרך העפר בין הכרמים שהחלו כבר להתייבש ועליתי על כביש 40, בדרך לחוות קיש.
מסע בין יקבים 2012 