ארכיונים עבור קטגוריה: מסעדות

בלילה ירד גשם. הרעש של הטיפות על גג הבקתה העיר אותי. יצאתי לאוויר הקריר ונתתי לעצמי להירטב, לשטוף מעלי את יום הרכיבה בין ההרים הצהובים של רמת הנגב. כמה שעות לפני שהגשם ירד, בשעת ערב מוקדמת אך חשוכה, הגעתי אל חוות נחל בוקר. משה זוהר פתח את השער, הוביל אותי ואת הקטנוע לחצר פנימית תחומה בשלושה מבנים והחנה את הטנדר שלו כך שיחסום את הכניסה. מסתבר שגם כאן צריך להיזהר מגנבים.

את ארוחת הערב אכלנו מסביב לשולחן חצר. הכינה אותה איריס פולטון מדברי טעם, שמבשלת ארוחות בהזמנה לאורחי הצימרים ולמטיילים באזור. לפחות על פי המנות שטעמתי, היא עושה  את זה עם הרבה כישרון ואהבה  שמזכירה אוכל של בית. משה, והילדה רעייתו סיפרו לי על מסע האופניים האירופאי שאליו הם עמדו לצאת. בלי תוכניות מראש. שני אנשים. שני זוגות אופניים. ציוד בסיסי ורצון לעזוב את הכול לכמה חודשים ולנסוע. משהו שבאותם ימים יכולתי להבין היטב. את החווה הם עמדו להשאיר בידיהם של ביתם ובן זוגה, שחזרו אותו קיץ משהות ארוכה בצפון אנגליה. הם ניהלו שם מלון, כל שתחום האירוח אינו זר להם.

חוות נחל בוקר. צילום: יאיר גת

בוקר בנחל בוקר

פרט לגשם המפתיע, הלילה היה שקט ונעים. למרות שהקרבה לכביש, לא מאפשרת את תחושת הניתוק המושלמת אליה אפשר לצפות מחוות בודדים. אחרי ארוחת בוקר במרפסת הבקתה, נכנסתי עם משה למרתף היין של החווה בו הוא מוכר יינות שנעשים בנגב, ומציע  טעימות של כשישה יינות מקומיים. על המדפים זיהיתי בקבוקים של יקב רוטה, יקב שדה בוקר ויקב שדמה, שבהם ביקרתי ביום הקודם, לצד בקבוקים של  יקב רוג'ום ויקב נאות סמדר, אליהם התעתדתי להגיע בהמשך. איחלתי למשה והילדה הנסיעה טובה והמשכתי במסע שלי על כביש 40 לכיוון כרמי עבדת.

כשעצרתי כדי לצלם את הכרמים, שנטועים בוואדי לצידי הדרך המובילה אל החווה, חיליק התקשר. כיביתי את המנוע, עמדתי שם, באמצע הכרם המדברי, בתחילתו הקרירה של היום ושמעתי, אולי בפעם הראשונה מאז יצאתי למסע, איך הוא נראה בעיניים של מישהו אחר. תודה חיליק, באמת לא ידעתי שהוא כזה. אחרי שסיימתי את השיחה ונכנסתי לחווה, לקח אותי איל יזרעאל, לראות את ציורי הסלע. מדובר בציורים עתיקים שנחרטו על ידי תושבי הנגב הקדומים. לא מעט ציורים כאלה נמצאים על ההרים סביב החווה ואיל סימן בצבעים וציורים משלו את הדרכים אליהם.

ציורי סלע, כרמי עבדת. צילום: יאיר גת

ציורי סלע, כרמי עבדת

בתום הסיור עוצר הנשימה  – לא קל לטפס על ההרים הללו, וההסבר הקצר על האזור, שנקטע כל כמה רגעים על ידי טיסות אימון של חיל האוויר, חזרנו ליקב כדי לטעום יין. בציר 2012 הסתיים בכרמי עבדת כמה שבועות לפני שהגעתי והיינות שנעשו ממנו היו בעיצומו של תהליך. טעמנו רוזה 2012 שנעשה מענבי קברנה סוביניון. יין ורוד יפהפה עם ריחות רעננים של פרי ועשבי תיבול בתוספת מעט ריחות מינראליים.

איל שלף מהחביות גם קברנה סוביניון 2012, שהסריח בעיצומה של תסיסה מלולקטית,  אבל היה בעל גוף עגול ורך, ומרלו מאותו בציר שהפגין קשיחות ומבנה מוצק. סוביניון 2009 היה בעל צבע חיוור וריחות פרי נעימים, והמרלו 2009 למרות שהיה מחומצן מעט, הפגין עוצמה, קשיחות מדברית ודמיון ברור לאחיו הצעיר שזה עתה סיים לתסוס. יין בסגנון פורט שהתיישן בחביות שעמד בשמש המדבר, היה מאוזן וטעים – לא מתוק מדי. אלי בגלל הפרי ואולי בגלל העבודה ביקב, היינות של כרמי עבדת הם בעלי מבנה מוצק וטעמים בולטים יותר מרוב היינות שטעמתי באזור, בלי לוותר על אופי המקומי.  נפרדתי מאייל, חזרתי לאט לאט, על דרך העפר בין הכרמים שהחלו כבר להתייבש ועליתי על כביש 40, בדרך לחוות קיש.

חשבנו להיפגש איפה שהוא באמצע הדרך, אבל בוקר של עניינים בתל-אביב, שנמשך עד הצהריים (טוב, בוקר של הופעה עם 'השמנים'  שנמשך עד הצהריים) השאיר אותי בעיר, אז  קבעתי עם אבי פלדשטיין באלבה.  מתחת לבית של אהוד ברק ברחוב אבן גבירול. לא רחוק מהבית שלי. מהחלון יכולנו לראות את החזית של פאב 'השופטים', סוג של סגירת מעגל אם תרצו. לפני שנים רבות, ילדות, ילדים וכאלה שהזיכרון שלהם לא משהו, אבי ניהל את המקום הזה.

נפגשנו כדי לטעום את 'סגל, קברנה סוביניון לא מסונן 2008'. אני כותב לטעום, אבל פרט לכוס אחת שתרמנו לשף יאיר יוספי, שתינו את כל הבקבוק ואני בטוח שאם היה שם עוד אחד היינו שותים גם אותו. הלא מסונן של סגל שחוגג השנה יום הולדת עגול  הוא יין מאוד טעים . הבציר הראשון שלו היה ב- 1988 ומאז הוא נעשה רק בשנים שבהן איכות הפרי מצדיקה את זה.

סגל לא מסונן 2008, אלבה. צילום: יאיר גת

לא מסונן. לא מעיק. לא משעמם לרגע

אבי מספר לי על בציר 2008 ועל הדמיון שלו לבציר הנוכחי. אנחנו אוכלים סלט לחם. תפוחי אדמה קטנים, קרעי גבינה צ'רקסית, גבעולי אספרגוס, בצל ורצועות לחם קלוי. רשימת המצרכים אמנם נראית כמו אילתור, אבל התוצאה מופלאה בעיני, שמחה אבל מאופקת. החורף של 2008 היה קר ובסוף יולי הגיע גל של חום מתמיד שעייף את הכרמים.

אנחנו מתרכזים ביין. הוא כהה, שחור כמעט. וגם הריחות שלו כהים ועשירים. תבלינים, עלים יבשים, כל מיני פירות יער שאנחנו לא באמת מכירים. אבי מספר לי על הכרם בנחל דישון ועל זה שבדובב, רק לפני כמה ימים עברתי לידם והתמונות שלהם, עדיין שמורות אצלי בזיכרון ובמצלמה. הכרמים הגבוהים יותר, אלה שבדישון כמעט ולא נפגעו מהחום.

הקרפצ'יו שייטל הוא בעובי שמאפשר נגיסה. עם שכבה דקה של חצילים מלמטה, פרוסת חציל מעל ותיבול מתקתק, כולל אפרסקים בתוך הרוטב. הלא מסונן ממלא את הפה אבל לא מעיק עליו, המגע מלטף והחמיצות נעימה בלי לתקוף, רק כדי לרענן ולעשות חשק לעוד. אנחנו אוכלים גם סלט של קלמארי עם עשבי תיבול, עגבניות בכמה צבעים, בצל ותיבול מפתיע, מלוח ומעקצץ של אנשובי.

הסיומת של היין ארוכה ונעימה עם המון עשבי תיבול טריים ואפילו חריפות קלה. אני טועם מהשווארמה – כתף טלה עם פיסטוקים מקורמלים בראס אל חנות ומקערית עשבי התיבול שלידה ומרגיש שחסר לי משהו- טחינה. ואז אני מבין שמהחסור הזה, כמו שקט בין שני תווים, הוא חלק חשוב מאוד מהמנגינה של אלבה. חלק שכדי להבחין בו וליהנות ממנו דרוש ריכוז ושקט. שקט מהסוג שכל כך קשה למצוא בעיר הזאת ושהוא כנראה  חלק מחומרי הגלם של אלבה.

'יין צריך לעבור מטמורפוזה', אבי אומר. לכן הוא משרה אותו על הקליפות לא פחות מארבעים ושניים יום, כדי שהנוזל יספוג את כל הצבע והטעמים שהוא יכול לספוג מהקליפות, וגם קצת חמצן. היין התיישן שמונה עשרה חודשים בחביות. כאלה  שנבחרו בזכות היכולת שלהן לתת ליין מבנה ולא כדי לתבל אותו. בכלל, התחושה היא שנוכחות העץ, שבעיני רבים עדיין נחשבת ערובה לאיכות, התמתנה והפרי תפס את מקומה. הלא מסונן של סגל נוצר כאייקון והוא ממשיך לשמור על המעמד שלו. יין יוצא דופן, שמצליח להרשים כמעט בכל בציר.

נקניקיות עגל מונחות על מעט כרובית, וברוקולי. הבשר המתובל לא שורט ולא נושך. להיפך, הוא ממשיך את הדיבור הרך והשקט. היין שנשאר בכוסות ממשיך  להשתנות, להתפתח ולהציג פנים אחרות בכל פעם שחוזרים אליו. אנחנו סוגרים את היום עם שומשומיות ותאנים על קרם פטיסייה. קינוח לא מתוק, לא מעיק ומאוד מהנה. כוסית של יוליוס, מאר דה גליליי והביתה – רק עשר דקות הליכה. מחר נוסעים לזיכרון.

באזור התעשייה של יקנעם אין חניה בבוקר. כן. באזור התעשייה. של יקנעם. אין חניה בבוקר. למכוניות לפחות. כמו בראול ולנברג, באחד העם, או גלגלי הפלדה, מי שתכנן את האזור לא לקח בחשבון שאנשים גם יירצו להגיע אליו. ועוד עם רכב. אל תתנו לסיפורי העבר לשטות בכם – מודה. אני נתתי. כל העמק יזרעאל הזה, הוא לא יותר מאשר הרחבה של תל-אביב או חיפה או כל עיר גדולה שאתם מכירים . נכון, יש בו יותר שטחים פתוחים, אוויר וחקלאות, אבל בכל מה שקשור לכבישים, מקומות בילוי ורשתות שיווק, לא הצלחתי למצוא הרבה הבדלים בינו לבין העיר בה אני חי.

יקב מורד, שנמצא בלב מצוקת החניה של אזור התעשייה יקנעם, משמש לי כבר שנים כגלגל הצלה יעיל ובטוח במקרים של גיליונות מורחבים. 'אנחנו עושים החודש גיליון מורחב על כוסברה'. יסמס העורך. (זה לא חייב להיות כוסברה, אבל כמה פעמים בשנה מישהו מרגיש שהוא חייב לעשות גיליון מורחב על משהו),  'אתה רוצה לכתוב אולי על משקאות עם כוסברה?'. אגב, התשובה היא 'לא'. אני לא רוצה לכתוב על משקאות עם כוסברה. אני לא מכיר אף אחד שרוצה לכתוב על משקאות עם כוסברה. בסוף, כמי שתלוי לפרנסתו בכתיבה על הנושאים הללו, אני מסכים ומרים טלפון למורד.

יעקב מורד, שלמד מאבא שלו איך עושים יין, עושה משקאות אלכוהוליים מכל מה שצומח, ייתכן שאף מכוסברה. לסרט שהוא מקרין במרכז המבקרים החביב, נוספו לאחרונה סצינות חדשות, בהן נוחתים ביקב האחים עמיר וגרשון בודנר, רוכשים אותו ממשפחת מורד ועושים ממנו, בהשקעה רצינית במיוחד, מפעל מודרני שמייצא שיכרים בטעמי פירות לכל העולם. יעקב, שהשאיר לאורית בודנר, אשתו של עמיר, את רצפת הייצור, עבר לפיתוח של מוצרים חדשים במעבדה שלו. כמו לימונצ'לו ממש מעולה שייכנס בקרוב לייצור.

סוביניון בלאן, יקב טוליפ, כפר תקווה. צילום: יאיר גת

הצילו. גנב!

את ארוחת הצהריים המוקדמת אכלתי ב-'ללה', בצומת כפר ברוך. מהמקומות האלה שהבטחתי לעצמי לחזור אליהם ברגע שתהיה לי הזדמנות. וגם לספר עליו לכל מי שמוכן לשמוע. יש שם יופי של אוכל, טעים ובלי חוכמות. אם כתוב בתפריט 'סלט רוקפור עם תפוחים', אז יש שם המון רוקפור, המון פלחי תפוח, אגוזי מלך ובצל סגול. יש גם חסה, אבל בגלל שצריך ולא כדי לנפח את המנה. את הלחמניות שנאפות במקום היה לי קצת קשה להפסיק לאכול,אבל הייתי חייב כי מנה של רביולי בטטה ברוטב שמנת וטימין, הפגינה רמה גבוהה במיוחד- בצק שנלחם בשיניים ושימוש מדויק בטימין. היה שם גם כבד עוף שנעשה נהדר לטעמי (ירד בדיוק בזמן מהמחבת), ופרגית בחלב קוקוס וצ'ילי, שאהבתי בעיקר בגלל הצ'יפס שלידה. (מצטער, לא מת על פרגיות).

אחרי אספרסו כפול וקרם ברולה עליתי שוב על הכביש. הכיוון: מערב היעד: יקב טוליפ בקריית טבעון. המשאית שעמדה מחוץ ליקב הייתה עמוסה ארגזי פלסטיק גדולים, מלאים בענבי שיראז שנבצרו כמה שעות קודם לכן בגליל. המכונות בחצר עבדו במרץ, קולטות ארגזים של אשכולות מצד אחד ופולטות מצד שני, עיסה צבעונית של מיץ ענבים וקליפות מרוסקות שמגיעה אל מיכלי התסיסה בצינורות חצי שקופים, בקצב הלב המכאני של המשאבה.

יין טוב מתחיל בכרם, את זה כולם ישמחו להגיד לכם לפני שהם לוקחים אתכם לסיור בחדר החביות המקורר. אבל יין טוב הוא גם תעשייה ומנהל עסקים ושיווק. טוליפ למשל הוא יקב שלא הוקם כתחביב או גחמה אלא כעסק וככזה הוא יודע להחזיק מעמד גם בימים פחות פשוטים, כמו אלה. בתחילת בציר 2012 החליף דוד בר-אילן את היינן תמיר ארצי. זו יכולה להיות מכת מוות ליקב בסדר גדול כזה, אבל 'טוליפ', הוא כבר מותג יותר גדול מהאנשים שעושים אותו, ההחלפה עברה בשקט והבציר נמשך. בלי לעשות גלים.

יקב טוליפ, כפר תקווה. צילום: יאיר גת

לחיי הענבים שבדרך

כשעברתי בעדינות מעל אחד הצינורות, בניסיון לתפוס פוזה טובה יותר של הענבים בדרך לקראשר, הרגשתי איך משום מקום מישהו קופץ עלי ומרחיק אותי בכוח. דוד היינן שפחד שאני אדרוך על הצינור ואפסול את הכשרות של היין, נתן ריצה מהקצה השני של החצר כדי להרחיק אותי, ובהזדמנות כמעט תלש לי את הצוואר מהמקום. ככה זה כשאתה מתעקש להסתובב לאנשים בין הרגליים בימי בציר. אחרי שנרגענו, הוא ביקש מהמשגיח למזוג קצת סוביניון בלאן מהמיכלים.

כבר באמצע התסיסה, הרבה לפני שהם יהפכו ליין, אפשר היה להרגיש את ההבדלים בין העושר והמלאות הטרופית של היין מהגפנים הבוגרות לבין החדות והלימוניות של היין מהגפנים הצעירות יותר. כשהם יהיו מוכנים, הם ישמשו את היינן ואת היועץ ארקדי פפיקיאן, ליצירת היין הלבן של היקב. חזרנו למרכז המבקרים כדי לטעום יחד עם רועי יצחקי, המנכ"ל והבעלים של טוליפ, קברנה פרנק מכרם מטע בהרי ירושלים שנבצר בשנה שעברה וייכנס כנראה לבקבוק בקרוב. יין עשיר ועגלגל, שירקרקות מעוררת מצילה מעומס יתר ושיתאים מאוד לאוכל. בעיקר אם הוא נעשה במטבח ישראלי אקלקטי.

קליטת שירז, יקב טוליפ, כפר תקווה. צילום: יאיר גת

שירז מהארגז

מחבית נוספת נגנב עבורנו סירה 2001 מענבי כפר יובל, עם ריחות מתפרצים של פרי, מרקם שאפשר ללעוס וחמיצות שמחזיקה את כל העסק חי ונושך. טעמנו גם קברנה סוביניון ממטע שהיה שחור, דחוס ומפולפל,  ואת יין הדגל של היקב טוליפ בלק מבציר 2010, שכבר עכשיו מציע המון מורכבות ועניין. ואז הגענו לסעיף 'שונות'. פטי ורדו 2009 שבוקבק לפני עשרה חודשים. יין אינטנסיבי ברמה שאי אפשר לתאר. שלוש שנים אחרי הבציר הוא עדיין חומצי ובוסרי, כאילו מישהו הכין תרכיז של יין צעיר.

'בואו ננסה משהו', דוד אמר והוסיף למפלצת שבכוס, כמות שווה של סירה מהחבית. וזה היה מעניין וטעים ושוקולדי ופרחוני ויוצא דופן. כמה שאני אוהב את הסעיף הזה 'שונות'. יצאתי מהיקב לפנות ערב לכיוון בית לחם הגלילית, לא לפני שקבעתי לפגוש את דוד בחמש לפנות בוקר בצומת אלונים, ולנסוע איתו יחד שוב לגליל, לבציר של גוורצטרמינר, בכרם של ריקי בכפר יובל.

אזהרה: (גם) פוסט זה אינו מכיל מילה על יין. על אוכל דווקא כן. ובסוף יש בירה.

למיטש פילצר נמאס להיות עיתונאי. עוד בתחילת שנות התשעים, הוא הבין שהסידור הזה שבו אנשים כותבים בעיתון ואנשים אחרים משלמים על זה כסף, לא יחזיק מעמד. מיטש עזב את ירושלים, ואת משרות הכתיבה והעריכה ב'ג'רוזלם פוסט', קנה משק בציפורי, ובשנת 1997 הקים, עם סוזי אשתו את הצימרים הראשונים בעמק יזרעאל, 'כפר ציפורי'.

חוץ משבע הבקתות, שכל אחת יכולה להכיל בנחת משפחה בת שבע נפשות, (בנחת כן, לא אמרתי שום דבר על פרטיות), הנחלה של מיטש מכילה גם העתק של המצודה הצלבנית שנמצאת על ההר ממול – מבנה שבו יכולים לישון עשרים איש ואפילו יותר, בריכה אקולוגית מוקפת חומות שכל משפחת מתארחים יכולה לבלות בה בפרטיות לפי תור שנקבע מראש, וקבר צדיק – רבי יהושע בן לוי הסופר (ריב"ל בשבילכם), שהתגלה במקרה בזמן חפירת יסודות לבקתה נוספת, והביא את פילצר לסכסוך מתוקשר עם רשות העתיקות.

החיים יפים בכפר

בקתות גדולות, שעות פרטיות בבריכה, קברי צדיקים, נראה לי שהעיקרון מובן. הכפר מתאים במיוחד למשפחות של שומרי מסורת. מיטש, שומר מסורת בעצמו, לא חובש כיפה בגלל שלדבריו הוא הדתי היחיד בציפורי ואם יטעה בקיום של איזו מצווה או הלכה, הוא יכול להכפיש ציבור שלם. הבקתות עצמן צנועות, נוחות וביתיות מאוד. בתים קטנים בערבה שכאלה, שעושים חשק לנמנם עם כוס תה מול האח (כן, יש גם אח),יותר מאשר להכפיש את הסדינים.

מהמרפסת שלי אפשר היה לראות הכרם של פילצר, כמה שורות גפנים שהוא מגדל במורד אחת הגבעות שמקיפות את הכפר. כל שנה הוא עושה מהן מאות בקבוקי יין שהוא מציע לאורחים. את היין לא הספקתי לטעום כי מיהרתי לארוחת ערב ב-'שלו ביער', שבקרית טבעון.  אחרי שבוע של רכיבה במישורים הפתוחים של רמת הגולן ובמסלולים המתפתלים של הגליל, מצאתי את עצמי מתמודד שוב עם תנועה עירונית כמעט. כבישים סואנים, צמתים, מחלפים, משאיות, רכבים פרטיים, מכונות חקלאיות. אין פנאי למחשבות והרהורים, צריך להיות ערני, מרוכז, להגיב מהר, להספיק. מזל שהמרחקים בעמק קצרים יותר.

הברווזים שרים לי בוקר טוב

היה מאוד שלו ביער. כל כך שלו עד שכמעט נרדמתי. חוץ מרוני, שעבדה כמלצרית במקום, שמונה שנים לפני שהפכה לבעלת הבית, שמעון, המארח שלי וצוות המסעדה, לא היה שם איש, וחבל כי המבנה יפה, התאורה עוזרת לו להיות עוד יותר יפה והחלל הפנימי מרווח ואלגנטי. אני מודה, הבחירה שלי למנה ראשונה הייתה קצת פחות אלגנטית, אז מה? למי שמציע לשון מעושנת בתפריט, מגיע כבוד, אפילו אם הלשון מוגשת עם אננס צלוי. היה טעים.  בעקבות ההמלצה של רוני, המשכתי עם 'זנב עגל בבישול ארוך על עוגת סולת בציר בקר ודובדבנים'. היו שם חומרים טובים ויד מנוסה, לי היה קשה להתמודד עם העושר והמתיקות. עוד כוס יין, אספרסו כפול, וקדימה לבית המרזח ברמת ישי, לשטוף את היום הזה עם איזו בירה.

מאז ששתיתי בו בפעם האחרונה, בית המרזח הספיק לעבור ידיים ולעלות  ממרתף המבנה התעשייתי ברמת ישי אל הקומה הראשונה. חוץ מזה הוא נשאר אותו דבר. עשרות ברזים מוסיקה מהבית ספר הישן וכמות מרשימה של בני ובנות העמקים שבאו לשתות בשני בלילה בשבוע של עבודה. יכול להיות שקצת אכזבתי את הנוגעים בדבר, כי משלל הבירות המיוחדות, הייחודיות והחד פעמיות, הלכתי דווקא על טוכר, פילזנר קלילה, לא מורכבת ומאוד טעימה. כנראה היו לי מספיק התחכמויות ליום אחד.  קצת אחרי חצות חזרתי מרמת ישי לציפורי. האמת, גם לי נמאס קצת לפעמים להיות עיתונאי,  מצד שני, אם לא הייתי עיתונאי, כנראה שבחיים לא הייתי יוצא למסע כזה.

ביום שני בשבע בבוקר הידקתי שוב את התרמיל אל גבו הרחב של מקסים ויצאתי לדרך. קצת פחות נרגש מאשר בשבוע הראשון, אך יותר ממוקד. בששת הימים הראשונים של המסע, הספקתי לבקר בשלושה עשר יקבים, ולהיות נוכח בבציר של עוד שניים, קצת פחות ממה שתכננתי. טוב שהשלמתי כבר עם זה שלתכנונים שלי אין באמת משמעות. כביש החוף היה נקי וטוב אלי. ירדתי ממנו בצומת קיסריה, ונכנסתי דרך ואדי ערה לחלק הפנימי, הלח והריחני יותר של הארץ, בדרכי לעין גב שעל שפת ים כינרת. הערה קטנה למי שמשפץ עכשיו את כביש 675. אתה עושה עבודה מצויינת, רק שאת השלט 'זהירות כביש מקורצף', כדאי לשים קצת לפני תחילת הקטע המקורצף. אחרי מאה מטרים של קרצפת אין בו תועלת של ממש.

תמונת בשר הטלה הוסרה מחשש טיבעונים. עם קוראינו הסליחה

בתשע, בדיוק על פי התוכנית, נכנסתי למגרש החניה של מתחם מרינדו מול הכניסה לעין גב. רועי תבור אחד הבעלים והמייסדים הגיע כמה שניות אחרי. שתיתי קפה ושמעתי איך הוא והשותף שלו איתמר קנדליק, שגידלו כבשים לבשר ברמת הגולן ושיווקו את הבשר למסעדות ולקוחות פרטיים, פתחו בשנת 2006 את החנות הראשונה  שלהם ברמת השרון. שנה מאוחר יותר נפתח המתחם בעין גב ובשנת 2009 הצטרף לחבילה גם יקב.

צמד החקלאים-יזמים, נטע כרם של עשרה דונם בתל פארס. שליש קברנה סוביניון, שליש מרלו ושליש סירה. הם קראו לו 'כרם מרינדו'. 'ואז', מספר רועי, 'באנו לדני ואמרנו לו שיעשה מזה יין'. דני שהם באו אליו הוא דני מאור מיקב מאור המוצלח. הוא עשה בשביל השותפים קצת יותר מאלפיים בקבוקים, ואחרי שרוב היין נמכר והפיילוט הוגדר כהצלחה, העביר את היקב ממושב רמות למבנה נוח יותר, חלק מהמתחם.

בעקבות גנבי הממסכים

את מוצרי הבשר של מרינדו, אני והמשפחה מכירים היטב מחופשות באזור. מה שלא הכרתי זה את חנות היינות, שמציעה  ליושבי המסעדה בקבוקים במחירי מדף. בלי דמי חליצה ובלי נעליים. גם את היינות מאחורי התווית של מרינדו לא הכרתי. מרינדו 2010 הוא בלנד של קברנה, מרלו וסירה, עם ריחות רעננים מתובלים מעט. בפה הוא קליל ונעים והסיומת קצת עוקצת. לא מאוד מורכב, אבל נעים ומאוזן. יופי של יין לאוכל.

מרינדו, קברנה סוביניון 2010 הצליח לבלבל אותי קצת, לפחות על פי האף הוא לא היה קברנה סוביניון. היה בו משהו פרחוני, אדמתי ובשל שהייתי משייך בקלות לקריניאן, והמרקם שלו היה עגלגל ונעים. עברנו דרך אולמות היצור, בהם נערמו נתחי טלאים לקראת ארוחות ראש השנה המתקרבות ונכנסנו ליקב. דני היה חייב לטוס ואשד העוזר שלו, שהכין את היקב לקליטת בציר 2012, מזג לי כמה דוגמאות מהחביות.

היו שם סירה 2010, עוצמתי וחמצמץ שזקוק לתקופת ריסון נוספת בחבית, ובלנד של קברנה מרלו מאותו בציר, שהזכיר במאפיינים שלו את הקברנה סוביניוןשל מרינדו  שטעמתי קודם. 'טוב, זה קברנה מאותו כרם', אמרו לי. עוד קפה קטן ויצאתי לדרך. בהחלטה של רגע פניתי צפונה ועליתי לרמה לכיוון יקב שאטו גולן, בתקווה שאורי חץ יהיה שם ושיהיה לו זמן אלי ואל השטויות שלי.

ביום חמישי אחר הצהריים יצאתי מיקב לוריא בספסופה אל עבר מלון מצפה הימים. אחרי חמישה ימים בדרכים, בכרמים, בחום ובאבק, המחשבה על כך שלמחרת אהיה שוב בבית החלה לשמח אותי. אפילו כוח להתמודד עם הרוחות בכביש שעוקף את צפת לא היה לי, אז נסעתי דרך העיר, נדחק לתנועה העירונית של תחילת סוף השבוע ומתפתל עם הכביש הישן לכיוון ראש פינה.

השומר בכניסה למתחם, הביט בי בתדהמה מסוימת, לפני שבדק ברשומות ופתח לי את השער. אני מניח שלא יצא לו לראות הרבה אורחים על שני גלגלים מאובקים, שמגיעים לגמרי לבד. גם את החברים בקבלה זה די הפתיע, אבל הם התייחסו לסיטואציה בשיא המקצוענות והרשו לי אפילו לסחוב בעצמי את התרמיל עד לקומה השביעית. קומת הסוויטות של המלון.

מלון מצפה הימים. צילום: יאיר גת

ימים טובים

מצפה הימים הוא מהמקומות האלה שמשאירים אותך בלי נשימה, מהמלונות שמציעים לך, הרבה יותר ממה שתוכל לנצל גם אם תישאר בהם שבוע, שבועיים, או כל החיים. זה מתחיל עם הזר הקטן של פרחי הבר במרכז המיטה הענקית, וממשיך בפרקט הכהה, בסלסילת הפירות שכמו יצאה מציור עתיק, ברכות של המגבות , בשקט המוחלט.  וכל זה עוד לפני שתצא מהחדר לסיור במחלבה, בדיר או בגינת הירקות האורגניים.

כשאין עם מי לחלק את כל הטוב הזה, פרט לשניים שלושה קוראים, הוא עלול להיראות כמו בזבוז. כמה הנאה יכולים היו להעניק המיטה הרחבה, האמבטיה הגדולה והחלוקים הרכים לזוג מאוהב, חשבתי לעצמי כשיצאתי מהחדר, נוסע לא מגולח, לבוש בחולצה המכופתרת היחידה שארזתי, לאכול במסעדת מוסקט.

הזמנתי כוס 'ירדן ברוט' מבעבע. שתיתי לאט, חוגג עם עצמי את הלילה האחרון של השבוע הראשון במסע. אכלתי את כיסוני הסלק שאני אוהב, ממולאים בגבינת צאן רכה, עם שמן אגוזים, שברי פיסטוק ועלה נענע, וגם 'סינטה ארמנית', מנה חדשה יחסית של נתחי סינטה בהירים, עם חיזוק מרגש של שמן זרעי חרדל, קרוטונים מתפצחים וחתיכות אגס כבוש ביין. הלבד הזה אפשר לי ליהנות מכל נגיסה מפרק אותה למרכיבי הטעם הכי  שלה ולהרכיב מחדש ביסודיות.

מסעדת מוסקט, מלון מצפה הימים. צילום: יאיר גת

ויינות לא רעים בכלל

היו שם גם שקדי עגל צלויים על עלי סלק וחומוס, מקושטים בעלים רעננים מהגינה וצלי כתף עגל, שסגר את הארוחה עם רוטב עשיר וחורפי במיוחד. לכבודו עברתי לירדן 2T של רמת הגולן, יופי של יין לארוחות מהסוג הזה, ובכלל יופי של יין. אלמלא שמו הדבילי, אני מניח שהוא היה זוכה להתייחסות הרבה יותר רצינות מזו שזכה לה עד היום.

את הקפה והסיגריה (כן, אחרי כל השבוע הרשיתי לעצמי אחת), שתיתי ועישנתי עם חיים טיבי השף ויעל שביט, אשת יחסי הציבור שבלעדיה ובלי אפרת קנר שעובדת איתה, כל זה לא היה קורה. חיים סיפר על הנסיעה שלו עם המשפחה לברצלונה, ועל איך הוא לא קונה דגים טריים מדייגים שלא שומרים על הים. אחר כך הוא ויעל העלו זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה, כשהמלון היה חלק משטח צבאי סגור. בסוף הקפה הלכתי לישון. לבד. לא נורא, מחר אני בבית.

אחרי ארוחת בוקר שכדי לכתוב עליה כמו שצריך, אזדקק לבלוג נפרד, החלטתי לעלות שוב לרמת דלתון. 'יום שישי היום', חשבתי לעצמי. 'בטח כל היקבים פתוחים, אז אני אכנס לאחד או שניים לפני החזרה למרכז. יקב מילס בכרם בן-זמרה היה נעול על סורג ובריח כשהגעתי אליו. התקשרתי למספר שעל השלט. 'אנחנו פותחים רק בעשר', אמרה לי עמליה מילס, 'אבל חכה רגע, אולי איל יוכל לפגוש אותך'.

miles away

לשמחתי איל יכול היה לפגוש אותי ועוד איך. ישבנו ביקב הקטן, מתחת לבית המשפחה וטעמנו סוביניון בלאן מבציר 2011, יין עשיר ורחב בצורה קיצונית ממש, שמגיע מאחת מחלקות הסוביניון בלאן הטובות בגליל. היו שם גם שני בלנדים: קברנה מרלו 2010, יין  עם המון פוטנציאל, שצריך עוד קצת  זמן כדי להירגע, וקברנה שיראז 2010 עשיר, עגול ומהנה, עם ריחות של אדמה ופירות יער.

מבציר 2009 טעמנו קברנה סוביניון רזרב, יין עם ריחות בשלים , חמיצות גבוהה, מבנה אלגנטי וסיומת ארוכה ושיראז רזרב בשרני, עשיר ומעושן. טעמנו גם  שני יינות בסגנון פורט, האחד לבן  פירותי עם חמיצות טובה והשני אדום שנעשה מענבי בציר 2001 ונראה שיש עוד לא מעט שנים לפניו. אחרי כל זה, לקח אותי אייל לקרוע את השבילים בין הכרמים עם הרייזר האדום. כך יתחיל הפוסט הבא.